הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא

עבודה זרה עד ע"ב

 
"ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא, א"ל: הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי, אמר ליה לרב: זיל בהדיה, וחזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא.
אזל חזייה דהוה שיעא {חלקה} טפי, אמר: הא ודאי בניגוב סגי לה.
בהדי דקא אזיל ואתי, חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא, אמר: הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף, והיינו דאמר לי חביבי: חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא".

פירש רש"י:
"דלא מצוחת עלי - לעשותן בהכשר שלא תפסיד את יינו ונמצא צווח עלי".

וקשה,
וכי למה חשש רבי חייא כל כך מהצווחות? היה לו לחשוש מעצם הנזק שעלול להגרם ליהודי!
ועוד יותר היה לו לחשוש שמא כלל לא יתגלה שנאסר היקב ונמצא מכשיל את כל השותים ממנו!
וגם למה הזכיר רב לבסוף רק את דברי דודו, כאילו אין שום חשיבות לכך שניצל מהכשלת הרבים?

הרש"ש ביאר באופן שונה מעט מרש"י:
"לכאורה הנראה לפרש דהזהירו שיטהרנו כהלכה שלא יצווחו רבנן דבי מדרשא עליו ששלח איש שאינו יודע להורות כנכון. ואולי דאם כן הוי לן למיגרס: 'עלה' (וכדגרסינן בעירובין) פירוש - על ההוראה אם תהיה שלא כהלכה".
כוונתו שיש סוגיה דומה במסכת עירובין דף ס ע"א:
"הנהו בני קקונאי דאתי לקמיה דרב יוסף, אמרו ליה: הב לן גברא דליערב לן מאתין.
אמר ליה לאביי: זיל ערב להו, וחזי דלא מצווחת עלה בבי מדרשא.
... אמר: היינו דאמר לי מר חזי דלא מצווחת עלה בבי מדרשא".
ושם ביקש רב יוסף שיעשה עירוב טוב, שלא יצווחו עליו - על העירוב בבית המדרש ויפקפקו בכשרותו.
אולם פירוש הרש"ש מתאים גם לגירסתינו: 'עלי'.
גם לפירוש זה קשה למה חשש יותר מהצווחות מאשר מעצם הכשלת הרבים.

אלא שאין על הפוסק חובה להעלות חששות רחוקים, ולהשמר למעלה מכוחו.
אלא כמו שאמרו במסכת נדה דף כ ע"ב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", שכפי שנראה לפוסק צבע הדם על פי התאורה הקיימת באותו רגע, כך עליו לפסוק.

וכעין זה כתב בהלכות נדה לרמב"ן פרק ט, כה:
"לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף".

וכדברי התוספות במסכת עבודה זרה דף ו ע"א ד"ה ודילמא:
"דעל כרחך לא הזהירו אלא מטרפות הגלוי וניכר, דבטרפות שבסתר לא היה יכול להבחין".

וכך משמעות הפסוקים בדברים ל, יא-יד:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

אם כן, כיון שראה רב שהזפת חלק ואין בו בליעה יכל להכשיר אותו. אלא שאם יבואו בני בית המדרש וימצאו בקעים, הרי יתברר שההכשר לא נעשה כראוי, ובמקרה כזה לא ניתן לסמוך על תומתו של הפוסק הראשון. ולזה חשש רב חייא.