פסיקת פשרה והחלטות מועצת העיריה - ברוב או פה אחד
עבודה זרה עב ע"א
"א"ל כדשיימי בתלתא - אפילו תרי מגו תלתא,
כדאמרי בתלתא - עד דאמרי בתלתא,
כדשיימי בארבעה - עד דאמרי בארבעה, וכ"ש היכא דא"ל כדאמרי בארבעה".
פירש רש"י:
"א"ל כדשיימי בתלתא - מזביננא לה ניהלך כיון דנקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהן ב"ד סתם לתורת דיינין נחת ואפילו תרי מגו תלתא שמין אותו ואם שלישי חלוק על השנים אזלינן בתר רובא.
כדאמרי בי תלתא - לשון זה לאו בתורת דיינין נחת ולאמירת שלשתן נתכוון.
כדשיימי בארבעה - כיון דנחת לדעות להרבות דעות יותר מכדי ב"ד ודאי לאו לתורת דיינין נחית ולא אזלינן בתר רובא עד דאמרין כולהו דאי חולקין מאי אהנו ליה דעות".
כתב השו"ע חו"מ סימן יב, יח:
"אם רבים הם הפשרנים, יש אומרים שאין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם".
מקור הדין מובא שם בבית יוסף:
"כתבו נימוקי יוסף (א: ד"ה אמר) והמרדכי (סי' תרעט) בריש סנהדרין, יש חילוק בין פשרה לדין דבדין אזלינן בתר הרוב ובפשרה אם רבים הם הפשרנים צריך שיסכימו כולם כדאיתא בפרק בתרא דעבודה זרה (עב.) כד שיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרינן בי תלתא עד דאמרי בי תלתא".
מגמרתינו עולה שכוונת המילים "אם רבים הם הפשרנים" שהם למעלה משלש.
וכן הביא הבית יוסף חושן משפט סימן יג אות ז מדברי הרשב"א:
"כתב הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רפט) דעו כי כל שקבלו עליהם הקהל דעות אנשים ארבעה או חמשה או יותר אין הולכים אחר הרוב שאין רוב אלא בבית דין ואם לא הושוו כולם לדעת אחת הרי הנתבע פטור שמעמידים האדם וממונו על חזקתו עד שיודע שהוא חייב וזה דבר ברור".
כלומר שבמועצת העיריה נחוצה החלטה בפה אחד. והביא הרמ"א דין זה בשו"ע חו"מ יח סוף סעיף א.
אלא שלכאורה הבית יוסף באותו סעיף שם - סימן יג אות ז הביא מהרשב"א דברים הפוכים:
"כתב הרשב"א (בתולדות אדם לרשב"א סימן קד) שאלת ראובן ושמעון שבררו להם עשרה אנשים לראות בדינם הן בדין הן בפשרה ונשבעו שניהם לקיים עליהם כל אשר יגזרו אותם העשרה ואם לא יסכימו לדעת אחת שילכו אחר הרוב כדין תורה... ודברים אלו פשוטים הם לענין הדין והוא הדין לפשרה דמאי שנא".
כלומר שאין חילוק בין דין לבין פשרה, וכשם שבדין הולכים אחר הרוב, כך בפשרה!
אלא שצריך לדייק בדברי הגמרא, שהם מקור הדין. לשון המינוי היה: "כדשיימי בארבעה". או בהעתקה לפשרה, נאמר להם 'ארבעתכם תפשרו', ומשמעות מילים אלו מורה על כל הארבעה פה אחד, שכן אינם שלשה כסתם בית דין.
אולם כאשר המינוי היה: "לראות בדינם הן בדין הן בפשרה" כלשון הרשב"א, הם מונו בהחלט לבית דין גם לעניין הפשרה, ובבית דין הקביעה היא על פי הרוב, כמו שכתב רש"י.
