איתא להא דרבי יוחנן במתניתין
עבודה זרה סח ע"א
"אמר רב עמרם: אפשר איתא להא דרבי יוחנן, ולא תניא לה במתניתין?!
נפק דק ואשכח, דתנן...".
קשה,
היכן מצאנו שחיפשו מקור במשנה לכל מימרא של אמורא?
וכי לא יתכן שאמורא יחדש מדעתו דין חדש אשר לא נזכר במשנה?
אלא שטענה זו שצריך למצא רמז במשנה לכל דין, נאמרה רק כלפי מימרותיו של רבי יוחנן, מכח הטענה שחידש חברו מצעירותו אילפא.
מסופר במסכת תענית דף כא ע"א (ובקצרה במסכת כתובות דף סט ע"ב) שאילפא ורבי יוחנן היו עוסקים בתורה, עד שמפאת עוניים הרב יצאו לעסוק במסחר. באמצע הדרך חזר בו רבי יוחנן ושב לישיבה, עד שהוכתר לראשות הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו, אילו היית שב ללמוד בודאי שאתה היית מוכתר לראשות הישיבה, שכן היית גדול מרבי יוחנן.
שמע זאת אילפא, תלה את עצמו בראש תורן ספינתו והצהיר, אם מישהו ישאל אותי דין האמור באותן הברייתות המוסמכות של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אדע את הדין מתוך דברי המשנה עצמה, אפיל את עצמי מראש התורן ואטבע!
והוא אכן עמד במבחן.
כלומר שאילפא היה משתבח ומתפאר שהיה יודע את כל הרמזים במשניות הרומזים על הדינין שבברייתות (כך ביאר המהר"ם מלובלין במסכת נדה דף סב ע"ב מתוך דברי התוספות).
ומפורש במסכת תענית דף ט ע"א: "יתיב רבי יוחנן וקא מתמה; אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?".
עוד אמרו, שבשתי פעמים (במסכת יבמות דף צב ע"ב ובמסכת מכות דף כא ע"ב) שמע רבי יוחנן דין מרבי ינאי רבו. שאל רבי יוחנן: רבי, לא משנתנו היא זו? כלומר, וכי לא ניתן ללמוד דין זה מתוך דברי המשנה? ענה לו רבי ינאי: אילולא הייתי מרים לך את החרס המכסה ומסתיר, לא היית מוצא את המרגלית שתחתיו! כלומר שאכן הדין מרומז במשנה, אבל לא היית מגלה זאת לולא הייתי מלמד אותו.
במקרה נוסף (במסכת בבא מציעא דף יז ע"ב) קרה שוב מעשה כזה, אלא שהפעם רבי יוחנן היה הרב, שאמר את אותו מטבע הלשון לרבי חייא בר אבא תלמידו.
ובירושלמי (מסכת מעשרות פרק ה הלכה ג) מתואר מקרה נוסף שבו רבי יוחנן פסק דין, ואז טען רבי חייא בר אבא שהדבר מפורש במשנה, וענה לו רבי יוחנן בלשון זו (בתוספת הכינוי 'בבלי' שלא הוזכר בתלמוד הבבלי...).
בכל המקרים הללו רבי יוחנן היה מעורב בלימוד הלכות שנמצא מקורם בדברי המשנה עצמה.
כמו כן, במסכת נדה דף סב ע"ב טען ריש לקיש כנגד ראייה של רבי יוחנן מהברייתא: "רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה?!", כלומר כיוון שדין זה אינו במשנה, לא יתכן שהוא יחודש בברייתא של רבי חייא תלמידו של רבי.
וכתב התוספות:
"רבי חייא מנא ליה - וא"ת אם כן לעולם לא ניתיב תיובתא מברייתא דמתני בי ר' חייא ובי רבי אושעיא?!
וי"ל דבכולהו איכא למימר כדאמר אילפא בתענית (דף כא.) ובכתובות (דף סט:) כל דאמר מילתא דבי ר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' כו' והך הוה פשיטא ליה לר"ל דלא רמיזא במתניתין".
כלומר שאמנם ניתן להביא ראיה מברייתא, ומן הסתם יש לאותו דין גם רמז במשנה, אלא שריש לקיש ידע שדין זה איננו כלל במשנה.
מכל מקום, שוב, דוקא על רבי יוחנן הקשו קושיה זו!
גם הקשו על רבי יוחנן במסכת בבא מציעא דף צג ע"א:
"ורבי יוחנן, דאמר יכול הרב, שביק מתניתין ועביד כברייתא?".
את יחסו המיוחד של רבי יוחנן למשנה מצאנו גם במימרותיו האחרות.
במקומות רבים הזכירו את דברי רבי יוחנן: "הלכה כסתם משנה".
ובמסכת בבא מציעא דף לג ע"ב, רבי יוחנן הוא זה האומר שמסקנתו של רבי היתה: "ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד".
כלשון גמרתינו נמצא גם במסכת זבחים דף נח ע"א:
"אמר רבי זירא: אפשר איתא להא דרבי יוחנן ולא תנינא לה במתניתין? נפק דק ואשכח, דתנן...".
ולכאורה מצאנו לשון זו גם על ריש לקיש, במסכת יבמות דף לו ע"א:
"אמר רבי אלעזר: אפשר איתא להא דריש לקיש, ולא תנן לה במתניתין? נפק דק ואשכח, דתנן...".
אלא שמסתבר שגם שם השאלה נשאלה במיוחד על דברי רבי יוחנן שהוא בר הפלוגתא של ריש לקיש בדין זה!
ומשנמצאה הראיה מהמשנה בדין זה דוקא לדברי בר פלוגתו, גם נפסקה באופן מיוחד הלכה כמותו (כאמור שם), וגם נקבעה בגמרא אותה הלשון: 'אפשר איתא להא ד...' על דברי ריש לקיש.
ואכן מצינו שרבי אלעזר היה מחפש ראיות לחזק דוקא את דברי רבי יוחנן, במסכת בבא מציעא דף פד ע"א: "כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך", וביחוד במחלוקותיו עם ריש לקיש! כמשמעות דברי רבי יוחנן אליו שם: "אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא...".
