פגימה על ידי סבון
עבודה זרה סז ע"א
"אמר ריש לקיש; נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה.
ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, אלא השתא מיהא הא פגמה".
לשתי הלישנות שבדברי ריש לקיש יש צורך שהאיסור עצמו יפגום, ואם האיסור עצמו משביח המאכל נאסר, גם אם גורם אחר פוגם.
כתב בשולחן ערוך יורה דעה סימן צה, ד:
"יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם".
זהו המקום היחיד שבו השו"ע פותח הלכה במילים 'יראה לי'. (במקום נוסף באו"ח פג, א הוא מוסיף תנאי במילים 'ויראה לי').
וקשה, מה מועילה הוספת האפר, הרי הפגם בא מהאפר בלבד, ואילו טעם האיסור עצמו הבא מהשומן עדיין משביח.
נושאי כלי השו"ע הט"ז והש"ך הוכיחו שאין הדין בעניין זה כשו"ע, וכ"כ הגר"א. אך הם לא הקשו על עצם סברתו.
ובפתחי תשובה כתב שגם השו"ע לא נתכוין להתיר משום נותן טעם לפגם.
לפי דברים אלו, לצורך החומר הפוגם שרגילים להוסיף למי ההגעלה, ניתן להשתמש בחומצה ההורסת את המאכל עצמו. אך אין די בסבון בעל טעם רע שתפקידו רק לסייע בהמסת שיירי המאכלים.
