טהרת השולחן / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

גם שולחנו של אדם, כמקדשי הפולחן האלילי, עלול להוות ביטוי לשאיפותיה של התרבות הזרה לגעת בשורשי החיות בבריאה, ומכאן טומאתו. למהותה של חובת טבילת כלים

שעה שמתקרבים לסיומה של מסכת עבודה זרה ראוי להתבונן ביסודות תפיסתם של חכמי התלמוד ביחס לפולחן האלילי. צוהר לכך נפתח במפתיע דווקא בסוגיית טבילת כלים, נושא הנראה רחוק מהעיסוק באלילים, בפסלים ובפולחן סביבם.

המשנה האחרונה במסכת (דף עה ע"ב) דנה בהכשרת כלים הנקנים מן הגויים. פתיחת הגמרא מעבירה את מוקד הדיון מהסרת איסור הבלוע בכלים (בשטיפה, בהגעלה או בליבון) אל חובת טבילת הכלים במקווה: "תנא – וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה". החובה להטביל כלים הנקנים מגויים נלמדת מהתיאור המקראי של הטיפול בשלל הנלקח במלחמת מדיין:

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים (במדבר לא, כא-כג).

רש"י, בעקבות בר קפרא בגמרא, עומד על השימוש המיוחד בביטוי "במי נדה יתחטא" שמשמעותו שימוש במים המטהרים, כמו אלו שמזים על הנטמא במת. לעומת זאת, ההעברה באש המוזכרת בפסוק נועדה "לנקותם מאיסור מאכל הנבלע בהם" (רשב"ם). 

הגמרא מדגישה שלושה תנאים בחובת טבילת כלים:
- שהכלים יהיו "כלי סעודה" העולים על השולחן בשעת סעודה או שמכינים בהם אוכל לסעודה.
- שהכלים יועברו מרשותו של גוי לרשות היהודי; כלים שאולים, למשל, אינם חייבים טבילה.
- שהכלים יהיו כלי מתכת (כבמקרא) או זכוכית.

אלא שתמוהה העובדה שחובת טבילת הכלים לא מוזכרת כלל במשנה, וחוץ מרמז דק בתוספתא אין היא מופיעה גם במקורות המקבילים לה. האזכור הראשון נמצא בדור תלמידי עורך המשנה – רבי הושעיה בתלמוד הירושלמי ובר קפרא בסוגייתנו. ועוד, איזה סוג טומאה נבלע בכלים במגע של לא יהודי? האם מדובר בקטגוריות המקובלות בתורה או בשימוש במושג הטומאה ככלי בידי החכמים כדי ליצור הרחקה מתרבות "זרה" ומכינון יחסי חברה אינטימיים איתה? השימוש בדרשת רבא בגמרא במילים "הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת" מלמד שלדעתו עיקר החובה התורנית הוא הסרת המאכל האסור הבלוע בכלי, אך גם חובת ההיטהרות מטומאה הינה מן התורה, מן "הכתוב". ואכן, רוב מפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה (מלבד הרמב"ם; הלכות מאכלות אסורות יז, ה) קבעו שחובת ההטבלה היא מן התורה. 

מהו אפוא שורש החובה להטביל כלים הנלקחים מן הגוי? באיזה תחום תורני יש לשבץ חובה זו?
 

חיות בפוטנציאל

רבי ירמיהו בתלמוד הירושלמי קובע: "צריך להטביל לפי שיצאו (הכלים) מטומאת נכרי ונכנסו לקדושת ישראל". שתי משניות במרכזה של מסכתנו מלמדות על פשרה של אותה "טומאת נכרי" המהווה בסיס לתפיסת חכמים בדבר מהותו של הפולחן ה"זר".

המשנה (דף מה ע"א) דנה במקרה של "הגויים העובדים את ההרים ואת הגבעות" – ופוסקת: "הן מותרים ומה שעליהם אסורין". הפולחן האלילי התמקד במקרים רבים בחיות שבטבע ובשורשי הקיום העוצמתיים שבו. דוגמה מובהקת להתפעלות האדם, להשתאותו מעוצמות הבריאה ולהפיכתן לאובייקטים של האצלה ופולחן הינה "ההרים והגבעות" המתנשאים לגובה והעומדים כמו לנצח - אלא שהמשנה קובעת לגביהם הבחנה עקרונית. ההרים והגבעות שייכים לבורא, בבחינת "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי"; ואילו אובייקט "נעבד", האסור בהנאה, הינו חפץ הנוצר בידי אדם. בהמשך תקבע המשנה שגם עץ נעבד ("אשרה") ייאסר בתנאי שאדם "פיסל" את צורתו על ידי זמירה, ובכך הפך יצור א-לוהים שבטבע לאובייקט "מעושה", "חפצו" של אדם.

האדם גם הניח פיסולים מצורות שונות על "הרים וגבעות" לשם פולחן כדי להטמיע בהם מחיוניותה של חיות הבריאה שהוא חש שם בעוצמתה. מתוך מודעות חדה למציאות זו קבע רבי עקיבא עיקרון בעניין השורש הקיומי של העבודה הזרה בכל הנוגע ליחס בין החיוניות שבטבע לבין מעשה האדם הנעבד: "אני אובין (=אפרש) ואדון לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה". 

המשנה הבאה (דף מז) דנה באיסור השימוש ב"אבניו, עציו ועפרו" של מקדש אלילי שקרס. הפסולת נידונה כחפץ "טמא", אלא שחלקו חכמי המשנה באופי הטומאה הטמונה בה – טומאת שרץ (תנא קמא) או טומאת נידה (רבי עקיבא). מהי שורש מחלוקת זו? 

הטומאה בכללה קשורה לתהליך התבלותם או התכלותם של כוחות החיים, התנתקותם מהחומר החי. תנא קמא רואה את פסולת המקדש האלילי שקרס כחומר שבעבר הכיל חיות, שהפולחן שבו ביקש לנגוע בשורש הקיום מתוך התפעלות מכוחות הבריאה, אך בדרגה נמוכה, כשרץ. כעת, לאחר שהמקדש נפל, גם חיוניות זו אבדה, ודינה של הפסולת כשרץ מת. רבי עקיבא סובר לעומת זאת שדינה של פסולת המקדש הוא כטומאת הנידה. לדעתו הפולחן שהתקיים שם הינו כאישה המסוגלת לקלוט זרע חי וללדת חיים חדשים. בהמשך להערתו הקודמת ("אני אובין ואדון") הוא סובר שבפולחן האלילי אכן קיימת פוטנציה ללידת חיים מתוך מגע עם שורש החיות, אלא שפסולת המקדש דומה לפסל עצמו. שניהם כאישה נידה, אישה שבה הכוח ללדת חיים חדשים אבד, והתעמם המגע עם כוח הבריאה. 
 

מקום הזבח

השימוש בשפה של "טומאה" על ידי חכמי המשנה לא היה כלי הלכתי לשם הרחקת היהודי מהגוי, אלא ביטוי לתפיסת עולם על אודות רצון אותנטי של האדם לנגוע בשורש החיות, רצון שהפך בפולחן האלילי לשרץ או לנידה. תלמידו של רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, הרחיב את השימוש בשפה זו: "שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח) 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'; אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב) 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה''" (אבות ג,ג).

השולחן הינו מקום של גילוי חיוניות החיים, שורש קיום האדם, בבחינת "יין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד" (תהילים קד, טו). האכילה בבית המקדש הייתה צורה מסוימת של עבודת ה' מתוך התקשרות לשורש החיוניות שבאוכל עבור האדם. בשל כך מציין רשב"י שכמו שהנביא מתאר את המזבח כ"שולחן", כך שולחנו של האדם בביתו הינו מקום "זבח". ועוד - ישעיהו מתאר מציאות שבה כוהנים ונביאים האמורים להגות בדבר ה' ולהורות את תורתו מתהוללים ומשתכרים ביין ובשכר עד שהם שכובים על "שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" (בשפת הדרשה – בלי נוכחות "המקום"). על פי רשב"י, היין המעורר את נפשו של האדם הינו "דברי תורה", ומציאות כמו זו המתוארת בישעיהו הינה "זבחי מתים" - ביטוי שנטל מדיוני רבותיו על אודות "הטומאה" שבמהותה של עבודה זרה. 
 

סכנתה של הנפש התוססת 

הגשר בין שפה זו של חכמי המשנה לבין חובת טבילת כלים נמצא במשנה אחרת במסכתנו ובגמרא שם. המשנה (דף כט) קובעת איסור הנאה מקיף לגבי יינות שנגע בהם נכרי – גם אם היין לא נוסך בפולחן. כדי לבסס תקנת חכמים מרחיקת לכת זו הגמרא מנסחת שרשרת של רמזים מעניין לעניין המבוססת על מילים זהות ועל שורשים מקראיים דומים: שתיית יין קשורה לזבח (קרבן) שאסור בהנאה; ישנו זבח המבטא קשר לשורש החי וישנם "זבחי מתים" (הביטוי שהשתמש בו רשב"י), כמו בפרשת פיתוין של נשות מדיין את בני ישראל כדי שיאכלו קרבן בפולחן בעל פעור, והמת אסור בהנאה; המת מתקשר למצוות עגלה ערופה המובאת לכפר על רצח אדם כאשר הרוצח אינו ידוע, והיא אסורה בהנאה; ושורש השרשרת - עגלה ערופה מכפרת על חטא וכל חפץ המכפר אסור בהנאה.

מה פשרה של יצירה מדהימה זו החותרת לחשוף את פנימיותן של מצוות והמחברת ביניהן? נפש האדם שואפת להתעורר, להשתאות ולהתחדש. במובן זה היין הינו סוג של "זבח - קרבן" האמור לחבר בין התעוררות נפש האדם לבוראו. אלא שנפש האדם התוססת והמותססת, כמו היין עצמו, עלולה להביא למוות כמו לחיים. כאשר האדם מאציל את עוצמות הטבע ללא יין התורה, הוא מסוגל אף להאציל את פעולת ההפרשה הגופנית כביטוי לאלוהות. זהו המצב הקיומי של האדם – בין המגע עם שורש הקיום והתעוררות הנפשית היונקת ממנו לבין ה"התפערות" והשחתת הצלם, ובעקבותיהן רצח, עושק וצורך בכפרה (ראו "תסיסתה של הרוח" בטור זה, גיליון ערב יום כיפור).
 

האלטרנטיבה היהודית

השלב הנוסף בהרחבת שפת הטומאה בהתייחסותם של חכמים לתרבות ה"זרה" הינו חובת טבילת כלים. כאמור, על פי הגמרא, הבסיס לחובה זו הינו במלחמת מדיין, אותה מלחמה שנערכה כנגד החברה שביקשה לפתות את בני ישראל בבעל פעור. מפרשי התלמוד שואלים מדוע לא נזכרה החובה להכשיר כלים ולטהרם גם לאחר מלחמת סיחון ועוג, הרי גם שם נלקח שלל, ובתוכו גם כלי סעודה? אך המלחמה ההיא נערכה כחלק מכיבוש הארץ; ואילו המניע למלחמת מדיין היה אחר לחלוטין - לא פוליטי-לאומי, אלא הביטוי האחרון בחייו של משה לשורש נבואתו - התססת נפשות עמו בתורה במקום בפיתויי נשים ובזבחי מתים.

אכן, הדרשה המתקבלת בסוגייתנו כבסיס לחובת טבילת כלים היא של הדרשן הגדול בר קפרא, וכולה מבוססת על דברי רבי עקיבא: "מתוך שנאמר (בעניין הטיפול בכלים שבשלל מלחמת מדיין) 'במי נידה' (רמז למים המטהרים מטומאת מת), שומע אני (הייתי לומד מכך) שצריך הזאה שלישי ושביעי (במשך שבעת ימי ההיטהרות, כבטומאת המת); תלמוד לומר, "אך" - חילק (חלק מההלכות השייכות בטומאה תקפות כאן, וחלק לא). אם כן מה תלמוד לומר (למה כתב הפסוק) "מי נידה" (מה שמשווה בין היטהרות הכלים ליסודות הטומאה והטהרה)? מים שנידה טובלת בהן - הווי אומר ארבעים סאה (של מים - מקווה)". 

שולחנו של גוי שעבד עבודה זרה ברוח דברי רשב"י מהווה חלק מההתקשרות של אותה תרבות זרה לשורש החיות שבבריאה ובאדם. כדברי רבי עקיבא, רבו, על מהותם של פסל ופולחן במקדש אלילי, שולחן זה, וכל העולה עליו והקשור בו, הינם כנידה. בחפצים אלו חבויה השאיפה האנושית הבסיסית לנגוע בחיות הבריאה, אך בזו שאיבדה את הברכה של הבאת חיים חדשים לעולם - ובמקומה נעשית התגלמות של הכחשתה. מטומאה זו עוברים הכלים לקדושת ישראל.