אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"בת תיהא"
ריח של חומץ בפסח; עישון סיגריות שיש בהן תערובת חמץ בפסח
לפני כמאה שנים השכיר יהודי גאליצאי חלק מביתו למפעל ייצור חומץ שעמד בבעלותו של גוי. לחומץ – כידוע - יש ריח חריף, וכך חי היהודי אפוף ריח חומץ במשך תקופה ארוכה. ברם, לכשהתקרב חג הפסח עמד אותו יהודי נבוך. אותו חומץ שייצר הגוי היו בו מרכיבים חמציים, וכך מלבד חמיצותו היה חומת זה אף חמץ האסור בהנאה בפסח. עתה עמד יהודי זה והסתפק אם מותר הוא להמשיך ולהתגורר בביתו במשך ימות הפסח, כיון שבימים אלו יריח את ריח החומץ החמצי האסור בהנאה. עמד ושיגר את שאלתו אל חד מגאוני גליציה וגדולי אותו הדור הוא ניהו הגאון רבי אברהם הלוי שטיינבערג, ראב"ד ברודי ובעל שו"ת "מחזה אברהם".
בעל "מחזה אברהם" (סימן קיג) מניח פתחה של שאלה זו בסוגייתנו. לפנינו נחלקו אביי ורבא לגבי בת תיהא – אותו נקב שהיו נוקבים בפקק החבית כדי להריח דרכו את היין ולדעת מה מצבו, אם עדיין יכול הוא להשתמר או שיש לשתותו מייד. ונחלקו אם מותר ליהודי להריח יין נסך דרך בת תיהא. אביי סבר שריחא מילתא – הריח בר ממשות הוא, ולפיכך אסור לישראל להריח יין דרך בת תיהא, שהרי נחשב כאילו נהנה מיין נסך האסור. ורבא סבר ריחא לאו מילתא – בריח אין ממשות, ולפיכך אין איסור להריח בבת תיהא.
והנה, תוספות לפנינו (ד"ה רבא) מסבירים ומעמידים שדברי רבא לא נאמרו באופן כללי לכל הלכות ריח, והיינו שיתכן שבכל מקום יסבור רבא שריח יש בו ממשות, ודווקא לענין בת תיהא שריחה חזק מאוד והוא אף מזיק את המריחו לפי שהוא נכנס בגופו – דווקא בזה ריחא לאו מילתא, ומותר להריח יין נסך כזה. אבל במקומות אחרים בש"ס שנחלקו לענין ממשות הריח, יתכן שאף רבא יסבור שריחא מילתא ויאסור להריח דברי איסור. ומעתה דן ב"מחזה אברהם" לגבי השאלה שהונחה לפניו, מה דינה של הנאת הריח בפסח.
הוא מקדים ומביא שגאון ישראל המהרש"ם מבערז'אן כתב (בהגהותיו לספר "ארחות חיים") להתיר באופן כזה, משום שהחומץ אינו עומד לריח, ולפיכך אין ריחו עומד להנאה ואין איסור בריח זה. אך ה"מחזה אברהם" עצמו מאריך להוכיח שכיון שמדובר בחמץ בפסח החמור יותר מאיסורי הנאה אחרים שהרי אסור במשהו – וכך למשל פסק בשולחן ערוך של הרב בעל התניא (אורח חיים תמג, ג) שאסור להריח פת של עובדי כוכבים כבר משעה שישית של יום י"ד ניסן – אף שפת אינה עומדת לריח. ואם אמנם יהודי זה בנידוננו אינו מתכוון בדווקא להריח את החומץ החמצי, אלא שהריח מכה באפו בכל שעה ושעה, מכל מקום דווקא זו סיבה להחמיר עליו שכן כתב הרא"ש (פסחים ב, ב), שבאופן של 'פסיק רישא' – אין היתר באיסורי פסח אף לדבר הנעשה בלא כוונה. וכיון שבלתי אפשרי שיהודי זה יתגורר בבית זה בלא להריח את החמץ, אזי אף שהחומץ אינו עומד להנאת ריחו ואף שהוא אינו מתכוןן להריחו, מכל מקום הכריע ה"מחזה אברהם" כי ראוי – אם אפשר לו – שיעזוב את דירתו לימות הפסח.
*
בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד", יש לציין שנידון זה של ריח, הוא שעומד בבסיס השאלה אם מותר לעשן בימות הפסח סיגריות שיש חשש שבתוך תערובת הטבק שבהם יש גם חמץ. הסיגריות עצמן אין בהן הנאת אכילה או שתיה, כי אם הנאה מהעשן שנחשבת כהנאת ריח. ולפיכך אם ריח חמץ אסור בהנאה שמא אף עשן סיגריות שיש בהן תערובת חמץ אסורות בהנאה. מאידך פתח היתר יש כבר בסוגייתנו עצמה, שכן רבא הביא ראיה לדבריו שריח אין בו ממשות, מהמשנה הדנה בתנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת שאמרו במשנה שמותרת לזרים, לפי שאין בה טעם של כמון של תרומה כי אם את ריחו. והרי שריח אין בו ממשות ואין בו איסור. אמנם אביי השיב, כי משם אין ראיה כיון שמיקלא איסוריה - הריח נכנס בפת בשעה שהאיסור כבר נשרף ומשום כך אינו אוסר את הפת. מה שאין כן ביין נסך שדבר האיסור קיים בעולם. והנה בעישון סיגריות הלא זהו מיקלא איסוריה – שהרי העשן מגיע משריפת האיסור, ובזה אף אביי מודה שריח אין בו ממש לאסור, ולפיכך בסיגריות זהו נימוקם של המתירים לעשן אף סיגריות שיש בהן חשש תערובת חמץ. (המחמירים נשענים על דעות נוספות בפוסקים – כגון דברי ה"פרי חדש" (יורה דעה קח, יג) שאף במקום שמיקלא קלי איסורא עדיין יש לבעל נפש להחמיר על עצמו. וכאמור, תן לחכם ויחכם עוד, ולענין הלכה למעשה יעשה כל אחד כהוראת רבו).
