טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא - ורד

"רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא וכו'" (עבודה זרה, סה ע"א).

שם עברי: ורד   שם באנגלית: Rose   שם מדעי: Rosa sp


נושא מרכזי: על שימושיו של הוורד?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הוורד וקישוריות הקש/י כאן.

הוורד שימש בעת העתיקה ועדיין משמש בימינו כצמח שממנו מפיקים מוצרים חשובים בתחומי הקוסמטיקה והמזון. על תפקידו של הוורד לבישום האוויר וקישוט כבר כתבתי במאמר "לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא".

תאור תענוגותיו של בר שישך יוביל אותנו להגדרה מדוייקת יותר של מוצרי הוורד והכרת אופן הפקתם. מתוך הגמרא ניתן ללמוד על הצורות השונות שבהן השתמשו בפרחי הוורד. השימוש הפשוט היה קישוט ובישום האוויר בפרחי וורד כמות שהם. "מתניתין: עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות ... גמרא: אמר רשב"ל לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות מותרות" (עבודה זרה, יב ע"ב). ייתכן שגם מהגמרא בשבת (צ ע"א) נוכל להסיק שהיה שימוש בוורדים ללא עיבוד: "ת"ר: המוציא ריח רע כל שהוא, שמן טוב כל שהוא, ארגמן כל שהוא, ובתולת הוורד אחת" (שבת, צ' ע"א). רש"י מפרש שבתולת הוורד היא עלה אחד וסביר להניח שכוונתו לאחד מעלי הכותרת משום שרק הם ריחניים. לדעתי אין שימוש לעלים רגילים ולכן אין להתחייב עליהם בהוצאה. התואר "בתולת הוורד" קשור, אולי, לכך שעלי הכותרת היוו חומר הגלם לתוצרים האחרים ולא השתמשו בהם באופן שגרתי. ב"תלמוד המבואר" מפורש שהכוונה לניצן פרח וורד ולכן הוא נקרא "בתולת הוורד". לענ"ד הפירוש שמדובר בעלה כותרת אחד עדיף על הפירוש שמדובר בניצן לאור ההקבלה ל"מוציא ריח רע כל שהוא". די בהוצאת עלה כותרת אחד שהרי יש בו "ריח טוב כל שהוא" ואין צורך בהוצאת ניצן הגדול ממנו בהרבה. יש להעיר שיש מחלוקת גרסאות וייתכן ומשמעות השם שונה לחלוטין.

אופן שימוש אחר הוא בסיכת הגוף בשמן שהופק מוורדים: "וסבר רב לא מסי? והא מדקתני בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד מכלל דמסי ...ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא" (שבת קי"א ע"ב). בסוגייתנו אנו לומדים על צורת שימוש שלישית והיא כתוספת למי אמבט ושהייה בתוכם. מפרש רש"י: רש"י: "בוורדא - במרחץ של וורדים". בר שישך "ישב עד צווארו" באמבט שהוספו לו, כפי הנראה, מי וורדים. קשה להניח שהתוספת למים היתה שמן וורדים משום שאין הוא מתמוסס היטב במים אלא צף על פניהם והכמות הדרושה לאמבט בודד היתה עצומה. לעומת זאת מי וורדים מופקים בכמויות גדולות ובמחיר נמוך באופן יחסי. על פי הנתרופטים לאמבט מי וורדים יש השפעות חיוביות על הגוף בתחומים שונים והחשובים בהם הרגעה והתרעננות ומניעת ריח גוף.

מי ורדים הם תרחיף (חלקיקים של מוצקים המרחפים בתוך נוזל) שהוא תוצר לוואי של תהליך זיקוק עלי הכותרת של הוורד. מי הוורדים מהווים תחליף זול לשמן ורדים המשמש את תעשיית הקוסמטיקה בזכות השפעתו החיובית על בריאות העור. מי הוורדים בעלי ריח וטעם חזקים ומשמשים במזרח הרחוק ובמזרח התיכון כתבלין למאכל. במערב מי הוורדים משמשים בעיקר בתעשיית הקוסמטיקה והתרופות הנטרופטיות. הוורד נחשב כמועיל לטיפול בדלקות אוזניים ועיניים, בכאבי ראש, בבעיות בדרכי העיכול, בדלקת ריאות ולהורדת חום.

השימוש במי וורדים עורר שאלות רבות בספרות השותי"ם בתחומים שונים כמו הברכות הראויות להם, איסורי שבת ועוד. למשל:

"ועינא דשפיר חזי להגאון מהר"ח בן עטר בס' ראשון לציון (ביצה כב:), שהעלה שמותר לתת תבלין על אוכלין בשבת, אפילו תבלין שמולידין ריחא במאכל, וכן למזוג מי - ורדים ביין או במים, ודלא כהט"ז ומג"א שאסרו, שחשבו דהאי מילתא דסחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא מילתא פסיקתא היא, ואילו עמדו בסודינו שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ס"ל הכי לדינא, לא היו פוסקים לאסור ... ובשו"ת מעט מים (סי' לג) הביא דברי המשחא דרבותא הנ"ל, ודחהו, שכיון שאינו מתקיים הריח כ"כ אלא לפי שעה, כי הריח נפגם מיום ליום, כמ"ש המשד"ר שם, הילכך יש להתיר. והביא דברי הגר"ח בן עטר הנ"ל שעיקר דין אולודי ריחא לא מילתא פסיקתא היא, ולכן התיר לתת מים לתוך הקנקן של מי - ורדים כדי שיקלוט הריח ויזלף על האורחים המוזמנים לסעודת חתן ובעל ברית כנהוג, כשנגמרו מי - ורדים מהכלי, כדי שלא יבא לידי בושת פנים, דאיהו לא קמכוין לאולודי ריחא אלא כוונתו לצאת ידי כבוד הבריות ולא יבא לבושת פנים" (שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן לו).
 

על מנהג נוסף הקשור למי הוורדים כותב ה"הבן איש חי": "הטעם דנוהגין פה עירנו בגדאד יע"א שבתוך י"ב חודש מביאים יורשי הנפטר מי ורדים או שושנים או מיני עשבים שיש להם ריח טוב ואוחזים אותם ועומדים בפתח בית הכנסת כדי שיברכו הנכנסין והיוצאים וכו". על הברכה שיש לברך על הרחת מי וורדים רבו המחלוקות. נושא נוסף שדנו בו הוא מנין שנות ערלה:

"וע"ע בסיום תשובת מהרי"ט (שם) שהביא את דברי הראב"ד הנ"ל שאין ערלה נוהגת בורד, וגם לא ראינו בחו"ל שנזהרים בזה וכו', וכתב ע"ז מהרי"ט, דהרי מחד גיסא הרשב"א הביא בתשובה בשם הראב"ד דמברכים על ריחו של הורד הנותן ריח טוב בפירות וחזינן דס"ל שהוא פרי, ואפ"ה גבי ערלה כתב שאין חוששים לו לערלה, ושלא ראה אדם נזהר בהם משום ערלה, וא"כ כל שכן שאנו ראינו אבותינו מברכין על הורדים ועל מי הורדים בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה שמביאין מי ורדים, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה, ואף בארץ ישראל שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם, ואעפ"י שהורדין קנויים מן העכו"ם כבר כתבנו שרגילות הוא בכל שנה לעקרן ממקום חיבורן ולשתלן מפוזרות ואעפ"כ לא חשו. עכ"ד" (שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן טז).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.