מעשה לבינה
עבודה זרה ס ע"ב
"לפותייה - אפילו בשתיה שרי, מ"ט? מעשה לבינה קעביד".
כלומר, כאשר הגוי מניח את ידו על החבית, כאילו הניח לבינה. וגם כאשר הוא מכביד במשקלו על החבית כדי שלא תתפקע, גם בזה, אין הכח של משקלו שונה ממשקל לבנה, והיין לא נעמד משום כוח הגוי עצמו.
כתב התוספות לעיל, במסכת עבודה זרה דף נד ע"א:
"אם אמרו לה או תניחי שיבעלוך או תהרג אין לה למסור עצמה, דמרוצח ילפינן, ושם אין לו הטעם למסור עצמו אלא שלא יהרוג בידים {שהרי הטעם הוא 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי}, אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך ודאי {במסכת סנהדרין דף עד ע"ב כתב התוספות: 'מסתברא'} אין למסור עצמו".
וכתב על כך ר' חיים הלוי בהלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א:
"צ"ע בדברי התוספות, דמאי ענין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפיכות דמים, דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שמשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו, משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה, מ"מ הרי היא עוברת על גילוי עריות, ולהכי שפיר הדין נותן דתהרג ואל תעבור".
בגמרתנו מצאנו כינוי לסברת ר' חיים - "מעשה לבינה". מי שמשליכין אותו על התינוק, אינו עושה כלל מעשה של עבירה.
אלא שצריך ביאור, למה נערה המאורסה גם בלא שום מעשה היא עוברת על גילוי עריות.
ר' חיים לשיטתו שיש עבירות התלויות בכח עובר העבירה, כגון שפיכות דמים, ויש עבירות שאינן תלויות תלויות בפעולה, אלא בהנאה. כגון אכילה ובעילה. וסברת פטור "מעשה לבינה" שייכת רק בעבירות שבכוחו.
אלא קשה, הרי קיים איסור בשלא כדרכה כמו בדרכה, כמו שלמדו במסכת קידושין דף כב ע"ב מהפסוק משכבי אשה. ושם הסתפקה הגמרא אם יש לה הנאה בזה. ובבראשית לד, ב כתב רש"י: "וַיְעַנֶּהָ - שלא כדרכה". אם כן איך ניתן לתלות גילוי עריות בהנאה?
אלא שניתן להבחין בין העבירות (והמצוות) באופן אחר. בין אלו שהאיסור הוא במעשה הפעולה, לבין אלו שהאיסור הוא בתוצאה. ועיקר איסור שפיכות דמים הוא שלא ייהרג אותו אדם. ומה לי אם הרוצח (או אחד מהם) הגיע לתוצאה במעשה, או בשב ואל תעשה שהביאה בהסכמתו לתוצאת הרצח. גם גילוי עריות תלוי בתוצאה של הבעילה. שהרי בכוחה להוליד.
על פי חילוק זה דברי התוספות מבוארים כפשטם.
