סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

 ריח הכסף / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

עיון בסוגיות יין הנסך מעלה כי בעיני חז"ל לכסף אמנם יש ריח, אך לעתים המטרה מקדשת את האמצעים


אספסיינוס, קיסר רומא בשנות החורבן, ידוע לשמצה בתולדות עמנו כמחריבם של בית המקדש ושל ירושלים. בניגוד להשפלתה של ירושלים, פעל אספסיינוס רבות להגדלתה ולהאדרתה של רומא, ובין מפעלי הבנייה הידועים ביותר שלו ניתן למנות את הקולוסאום ואת המקדש לכבודו של קלאודיוס. מפעלים אלו כרוכים היו בהוצאות עצומות, וכדי לממנם הטיל הקיסר מס על המשתנות הציבוריות שבעיר הבירה. בנו, טיטוס ימ"ש, מחה כנגד אביו על צעד זה, וכתגובה נטל אספסיינוס מטבע והעבירו מתחת לאפו של טיטוס ושאלו האם הוא מרגיש בריח כלשהו. על תשובתו השלילית ענה אספסיינוס כי 'עדיין הכסף הזה בא מן השתן' (Atqui, inquit, e lotio est) – מקור הביטוי 'לכסף אין ריח'.


אין גבול לאיסור

המשנה הפותחת את הפרק החמישי במסכתנו מראה בעליל כי ריחו של הכסף אינו נמוג כלל עם התנתקותו ממקורו:

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו אסור.
שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר.
השוכר את החמור להביא עליה יין נסך, שכרה אסור.
שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח העובד כוכבים לגינו עליה, שכרה מותר.


העיקרון ברור; אם שכר הפועל היהודי ניתן במישרים תמורת התעסקות עם יין נסך, הרי 'ריחו' של היין ניכר בשכר, והוא אסור. לעומת זאת, אם העבודה ביין הייתה כבדרך אגב ולא מעיקר מלאכתו של הפועל, הרי הכסף מותר.

אולם כמו, להבדיל, בסיפור שלעיל, הריח אינו סיבה מספקת לאסור את הכסף. התלמוד בדף סב ע"א מנסה לברר את סיבת האיסור הפורמלית: "מאי טעמא שכרו אסור?". איסור ההנאה שביין נסך אינו סיבה טובה דיה, שכן מצינו בערלה ובכלאי הכרם שאף שהם אסורים בהנאה, 'מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת'. היינו, מעשה קידושין המבוצע בדמי כלאיים עומד בעינו, שכן איסור ההנאה שבכלאיים אינו עובר לדמיהם. האפשרות השנייה שמעלה הסוגיה היא שיין נסך, כעבודה זרה, 'תופס את דמיו' – כדברי התלמוד (ע"ז נד ע"ב): 'כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו'. גם על כך מקשה התלמוד, והפעם מהלכות שביעית, שבהן אף על גב שקדושתה תופסת דמים, יש מקרים שבהם שכר עבודה ביבול שביעית מותר (משנת שביעית ח, ד): '...לקוט לי ירק (שביעית) היום – שכרו מותר!'.

התוספות על אתר (ד"ה 'השוכר את הפועל') מסבירים כי בעל הסוגיה ידע מתחילתה שביין נסך שתי חומרות מיוחדות - תפיסת הדמים ואיסור ההנאה - ובכל זאת ניסה לדמות את שכר המתעסק בו לכלאיים ולשביעית כדי להראות שטעם האיסור אינו החשש שמא מתוך היתר השכר יבוא להתיר את דמי יין הנסך בעצמו, שכן חשש זה אינו מעכב הנאה מדמי כלאיים ושביעית. הסיבה לכך שונה לחלוטין ואינה כלולה בגדרי איסורים, אלא בדיני העונשין:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך... חמרין מאי היא? דתניא: החמרין (בעלי החמורים ונהגיהם) שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית – שכרן שביעית.

הסוגיה מיד מקשה ממשנת שביעית דלעיל, המתירה את שכר הפועל העוסק בפירות שביעית, שהרי מה ההבדל בינו לבין החמר המוביל את הפירות? אם ראוי לקנוס, שייקנסו שניהם! רבא משיב לקושיה זו תשובה מעניינת:

ורבא אמר: לעולם דקדוש (שכר החמרין) בקדושת שביעית, ודקא קשיא לך פועל? פועל דלא נפיש אגריה (לא מרובה שכרו), לא קנסוהו רבנן, חמרין דנפיש אגרייהו - קנסו רבנן בהו (בהם). ומתני' (ומשנתנו שהחמירה גם עם הפועלים המתעסקים ביין נסך)? חומרא דיין נסך שאני (שונה).

מצד אחד, יש התחשבות סוציאלית במעמד הפועלים. כאשר לפועל אין ברירה והוא נאלץ להתפרנס מעבודת שביעית, אין קונסים אותו כמו שקונסים את המעמד המבוסס יותר של החמרין. מאידך, התחשבות זו אינה עומדת בפני האיסור החמור של יין נסך, אז גם עוניו של הפועל אינו מונע מחכמים לקונסו. לדעתו של רבא המגמה ברורה: אין כמעט גבול להרחקה מעבודה זרה.

ייתכן כי מקורה של מגמה זו בארץ ישראל, שהרי ר' אבהו ור' יוחנן הם בעלי הלכה זו. יש לזכור כי מקום מגוריו של ר' אבהו הוא בקיסריה – עיר נמל בעלת אופי ותרבות בינלאומיים – וגם טבריה, עירו של ר' יוחנן, הייתה עיר מעורבת. הנה למשל הלכה נוספת מן הסוגיה המקבילה בירושלמי:

נתן לו (הגוי) קרקע בשכרו (שכר עבודתו ביין הנסך): בכל אתר את אמ' אין קרקע נאסר וכא (וכאן) נאסר.
נתן לו בהמה בשכרו: בכל אתר את אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר, וכא נאסר.


הקנס על העוסקים ביין הנסך מוביל להשתלשלות האיסור למרחקים שאינם מוכרים בהלכות אחרות, והדבר מלמד על החומרה העצומה שבה ראו חכמים איסור זה, ועל הסכנה שחשו שהוא טומן בחובו.


ישבור ויתברך

אלא שאין זה סופו של עניין. בהמשך הסוגיה מובאים שלושה דיונים שנערכו במה שהיינו מכנים היום באותו 'פורום' – 'יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו, ויתבי וקא מיבעיא להו'. כלומר, האמוראים המוזכרים בתחילה ישבו, ולפניהם, כתלמיד, ישב רבי חייא בר אמי, וכולם יחד דנו בבעיה הבאה. אולם לפני שנתהה על קנקנה של זו, נביא את הערתם של תוספות על סגנון זה (סג ע"ב, ד"ה 'ויתיב'): "רבנו תם היה מדקדק, שבכל מקום שהוא אומר "ויתיב פלוני גבייהו" מזכירו כן לפי שהוא הורה להם דבר חידוש, וכאן לא דיבר רב חייא בר אמי קמייהו, אלא רב נחמן שהשיב להם". כפי שנראה בהמשך, במרכזם של שלושת הדיונים עומדים דבריו של רב נחמן, ואם כן מדוע יש לתלמוד להזכיר את שמו של התלמיד שישב בין רבותיו? תשובתו של רבנו תם מגלה לא רק בקיאות מושלמת בתלמוד, אלא בעיקר הבנה מעמיקה על דרך עריכתו:

ואומר (רבנו תם) כי זה המעשה היה עם אותו דכתובות (דף נג ע"א), "אמר להו רב חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה וכו", ועל אותו דבר הוזכר. והתלמוד קבע הדברים על סדר המסכתות.

באותו פורום לא דנו רק בענייני מסכת זו, אלא תחילת הדברים הייתה בענייני מסכת כתובות, שם באמת לרב חייא בר אמי היה מה לחדש. המשכו של הדיון, הנמצא לפנינו, הופרד על ידי 'התלמוד', שקבע את הדברים על סדר המסכתות.

ולשאלה שנידונה. לאחר שהגיעה הסוגיה למסקנה ההלכתית ששכר עבודה זרה אסור בכל מקרה באופן קיצוני, נשאלים האמוראים על דינו של כסף ששולם לגוי כדי שיכלה את היין עצמו. ואלו צדדי הבעיה:

שכרו לשבור ביין נסך, מהו? מי אמרינן (האם אומרים אנו) כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא (שמא) כל למעוטי תִפלה שפיר דמי?

האם שכרו של היהודי שנשכר כדי לשבר את חביות יין הנסך נחשב כמלאכה המחזקת עבודה זרה, שהרי, באופן פרדוקסלי, כלשונו של רש"י: 'ישראל זה רוצה בקיומן של חביות האלו שלא ישתברו עכשיו מאליהם עד שישברם הוא ויטול שכרם אסור'; או בפשטות תוצאת המעשה החיובית היא הקובעת – יין הנסך נשפך כמים, וזה העיקר!

תשובתו של רב נחמן חדה כתער: 'אמר רב נחמן: ישבור, ותבוא עליו הברכה!'. בלשוננו היינו אומרים - אין מה להתפלפל ולהתפתל בהבחנות מיותרות – המטרה מקדשת את האמצעים. אם תוצאת המלאכה היא כילויה של העבודה הזרה, שכרה כשר וניתן ליהנות ממנו. לפסיקה זו מביאים סיוע מן ברייתא בענייני כלאיים: 'אין עודרין עם הגוי בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התִפלה'. הסוגיה מעמידה את הברייתא גם לפי דעת חכמים המתירים לקיים את הכלאיים, וגם לדעת ר' עקיבא האוסר את קיומם – בדיוק כפי שאסור לקיים את יין הנסך:

לר' עקיבא נמי (גם), אף על גב דאמר רבי עקיבא המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תפלה שפיר דמי. ותו לא מידי.

הסיומת 'ותו לא מידי' משמעותית בהקשר זה. תרגומה המילולי הוא 'ושוב אין דבר', וכוונתה ששוב אין לדון בכך – זהו סוף פסוק. כלומר, התלמוד מעוניין לסיים את הנושא בכך ולא להטיל ספק בפסיקתו של רב נחמן.

גם השאלה הבאה מובילה למסקנה דומה:

הדור יתבי וקמבעיא להו (שוב ישבו ונשאלה להם): דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מהו? מי תופסת דמיה ביד עובד כוכבים או לא?
אמר להו רב נחמן: מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין, מדהנהו דאתו לקמיה (מאותם גויים שבאו לפני) דרבה בר אבוה (להתגייר), אמר להו: זילו זבינו (לכו ומכרו) כל מה דאית לכו (מה שיש לכם) ותו איתגיירו (ואז תשובו ותתגיירו), מאי טעמא? משום דקסבר: דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין.


הסוגיה דוחה את ראייתו של רב נחמן בכך שמדובר בירושת גר, ו'שאני (שונה) ירושת גר דאקילו בה רבנן, גזירה שמא יחזור לקלקולו'. אם נאסור על הגר לרשת את אביו הגוי, יחזור הגר לגויותו בגלל חסרון הממון, ולכן יש להקל בעניינו. נזכור רק שבדין הפועל, שאין שכרו מרובה, דווקא החמיר התלמוד. ומה ההבדל?! חזרת הגוי מגיורו יש בה עצמה חילול ה' וריבוי עבודה זרה, שהרי בכך יימנעו גויים אחרים להתגייר. שוב, המטרה מקדשת את האמצעים. לכן, לענייננו, על אף שאיסור יין נסך חמור ביותר בהשוואה לאיסורים דומים, יש להקל בו כאשר יש בכך זרז לעקירתה של העבודה הזרה שבבסיסו מן העולם.

מעבר לחשיבותם של הדברים כשלעצמם, מעלים הם הרהורים בעניין העומד לפתחנו בשנים האחרונות. ישנן קבוצות של גויים נוצרים אוהבי ישראל, במיוחד קבוצות של אוונגליסטים מארה"ב וממקומות אחרים בעולם. הם תורמים להתנחלויות ומסנגרים עלינו בפני שונאי ישראל בארצותיהם. לפחות לחלקם מטרה סמויה והיא קירוב יום הדין שבו, הם מאמינים, יקבלו היהודים על עצמם את עולו של משיחם, ומפני כך ישנם פוסקים שאסרו לקבל תרומות מהם. האם גם בנידון זה נאמר שחיזוק ההתיישבות מקדש את האמצעים, ומוחק את ריחם של כספי גויים אלו?
 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר