אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מדדו בקנה"
נכרים ששברו חביות יין של יהודי, ההפכו את היין ליין נסך?
האי היווני רודוס מהווה כיום אחד מאתרי התיירות הבולטים בעולם, ומדי שנה פוקדים אותו לצורך מנוחה מאות אלפי תיירים. ברם, הקהילה היהודית שהתגוררה באי זה משך מאות שנים לא ידעה תמיד מנוח. כך למשל הפוגרום שנערך שם ביום שישי כ' תמוז של שנת ה'תק"ל. באותו יום יצאו לרחוב עשרות ישמעאלים מוסתים, נכנסו לאזור היהודי של העיר והחלו לבצע שפטים בכל הנקרה לידם. בין היתר נכנסו למרתף בו הוחזקו עשרות חביות גדולות של יין ושכר, ועם כלי משחית בידיהם החלו שוברים את החביות. היין במרתף ניגר כמים, עד שאותם פורעים צריכים היו להרים את שולי בגדיהם כדי שאלו לא יתלכלכו מהיין הרב. כמה נערים אף ניצלו את המצב, הזדרזו והביאו עימם קנקנים והחלו ממלאים אותם מהיין הרב שבמקום. ואילו לצידם פורעים אחרים שתאוות ההשמדה שלהם אינה יודעת כלה, החלו נוטלים מהרצפה שברים של חביות ומשתמשים באותם שברים כדי לנתץ חביות נוספות.
כעבור זעם לאחר מספר ימים, ירדו הבעלים למרתף היין כדי לאמוד את הנזקים. חביות בודדות נותרו לפליטה, ורוב היין היה עדיין על ריצפת המרתף השקערורית, מפיץ ניחוח עז.
בעלי המרתף אספו את כל היין הזה שבחלקו היה מעורב בשכר, צירפו אליו את היין הנותר בחביות השבורות, סיננו את כל המשרה מרסיסי החביות , וזיקקו ממנה שֵׁכָר (יי"ש) משובח. עתה התעורר נידון הלכתי – האם שכר זה מותר בשתיה ליהודים, או שמא מכיוון שאותם פורעים נגעו בו הרי הוא יין נסך.
בית הדין המקומי בפניו הובאה השאלה בכ"ח אלול של אותה שנה, גבה עדות על הפוגרום העלה סברות לכאן ולכאן, ושלח את השאלה להכרעתו של רב האי רודוס בימים ההם - הגאון רבי אליהו ממשפחת ישראל שהעמידה שושלת רבנים מפוארת שכיהנו ברבנות בערים שונות ובעיקר במצרים (אף רבי אליהו עצמו עבר כעבור שנים מספר לכהן פאר כרבה של העיר אלכסנדריה).
ורבי אליהו פתח בדינו מסוגייתנו. במשנה לפנינו אמרו שגוי שמדד את חבית היין בקנה שיש עליו סימני מדידה, או שהתיז ( - הרג) צרעה שנכנסה לבור היין בקנה שבידו, הרי זו מחלוקת חכמים ורבי שמעון אם היין מותר בשתיה אם לאו, שלחכמים אסור בשתיה אף כי מותר בהנאה ולרבי שמעון מותר אף בשתיה.
והנה – כותב רבי אליהו, הלא כל המחלוקת היא רק כאשר הגוי נגע בקנה, אבל אם נגע ביד – והוא הדין ברגל, אזי אף אם לא היתה כאן כוונה לנסך אלא להזיק ולחבל, מכל מקום היין נאסר וכפי שאם הגוי נוגע וכוונתו רק למדוד – היין נאסר. הוא מוסיף ומביא שב"בית יוסף" (יורה דעה קכד) מביא מחלוקת בענין זה מה יהא אם הגוי מדד ביד ומכריע לאסור את היין לשתיה, והוא הדין לענייננו. עוד הוא מוסיף וכותב, כי אף שהרמ"א (שם שם, יט) כותב בשם חבר פוסקים כי אף במקרה שמדד היין ביד מותר בהנאה (משום שכיון שעסוק במלאכתו אינו חושב לנסך), והש"ך מוסיף שבמקום של הפסד מרובה – מותר אף בשתיה, אבל מכל מקום הלא "אנן כדעת מרן ז"ל נקטינן". ומה גם שכיון שמדובר כאן בישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה, והרי לפיכך אין סיבה לאסור את היין בהנאה כי אם רק בשתיה, וכיון שבמקומם – ברודוס היה ביקוש רב ליין גם מצד הנכרים, הרי שהפסד מרובה כלל לא היה שם, "ואדרבה, על הרוב נמכר לגוים ביותר ממה שנמכר לישראל".
לסיום הוא מביא כי אחד מחכמי האי רצה להתיר את היין, כיון שהפורעים לא נגעו בחביות בידיהם, אלא רק משכו מהן את הברזים והיין ממילא החל מקלח, וכן במוטות שבידיהם שברו חביות אחרות אבל לא נגעו ביד. אך רבי אליהו דוחה את דבריו וכותב כי אם אותו חכם היה שומע את גוף העובדה כפי גביית העדות שהובאה לפניו, והיה שומע שלאחר מכן סילקו אותם פורעים חלקים משברי החביות והשתמשו בהם כדי לנתץ חביות נוספות – באופן שלא ימלט שנגעו בידיהם ביין, היה מסכים עימו שיש לאסור את היין בשתיה.
והוא חותם, "כה דברי עבד יושב ומצפה כל היום רחמי האל, והוא הצעיר אליהו ישראל, ס"ט".
