מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
 

יין נסך

איסור תורה להנות ולשתות מיין שהתנסך לשם עבודה זרה. יין שלא ידוע אם התנסך או לא, נקרא "סתם יינם" ואסור בגזרה של חכמים בהנאה כמו יין שנתנסך. על איסור סתם יינם כתב הרב אברהם דאנציג: "אע"פ שהוא קל בעיני העולם ודימו לשאר איסורי דרבנן, אבל באמת האיסור חמור מאד והשותה סתם יינם, עוקר נשמתו ממקום שנשרש בו בקדושה ביין המשומר בענביו ואין לו חלק לעוה"ב... ולכן כל אדם יזהר בזה מאד לנפשו ויזכה לסעודת לויתן וליין המשומר" (חכמת אדם כלל עה, א).

בסוגייתנו דנה הגמרא מאיזה שלב נאסר היין, ומהי אופי פעולת הדריכה שעושה הגוי האוסר את היין בשתיה, או אף בהנאה. כך פוסק הרמב"ם: "מאימתי ייאסר יין העכו"ם? משידרוך וימשך היין, אף על פי שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת הרי זה אסור. לפיכך אין דורכין עם העכו"ם בגת, שמא יגע בידו וינסך, ואפילו היה כפות. ... עכו"ם שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וישראל הוא שכנסו בחבית הרי זה אסור בשתייה" (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יא, יא-יב). יין שהגוי לא נגע בו בידיו בעת הדריכה, אסור בשתיה אך מותר בהנאה. הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק (אור שמח שם), שואל מה ההבדל בין הלכה זו לבין הלכה אחרת שפסק הרמב"ם (ע"פ הגמרא עבודה זרה ס ע"א): "נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע"פ שלא שיכשך נאסר, שהרי בא היין מכוחו" (רמב"ם הל' מאכלות אסורות יב, ב). היין אסור שם בהנאה ובשתיה. אם יין שבא מכוחו של גוי אסור בהנאה ובשתיה, אם כן גם כשהגוי דורך על היין זה מכוחו, וצריך להיות שיהיה אסור בהנאה ובשתיה, ומדוע פסק הרמב"ם שאסור רק בשתיה? באור שמח השיב ששיטת הרמב"ם היא שכשהגוי טרוד במלאכת הדריכה אזי יהיה מותר בהנאה ואסור בשתיה. אך כשהגוי יודע שמדובר ביין ומודד אותו באחד מאיברי גופו, הרי זה מגע ישיר ולכן יהיה אסור גם בהנאה.