הנעבד והתקרובת
עבודה זרה נא ע"א
"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה - חייב ואינה נאסרת.
א"ל רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר?
דהויא ליה כעין זביחה.
זרק נמי הויא ליה כעין זריקה!
א"ל: בעינן זריקה משתברת וליכא.
אלא מעתה, אבני בית מרקוליס במה יאסרו?
א"ל: אף לדידי קשיא לי, ושאלתיה לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה לחייא בר רב, וחייא בר רב לרב, וא"ל: נעשה כמגדל עבודת כוכבים (רש"י: ואיסורו משום עבודת כוכבים עצמה).
...כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים ותקרובת לחברתה.
אי הכי, בתרייתא מיהא תשתרי!
אמר ליה: אי ידעת לה זיל שקלה.
רב אשי אמר: כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה ותקרובת לחברתה".
רב נחמן התיר את האבן האחרונה. מכאן שהוא חולק על דברי רב אשי שאמר שכל אבן נחשבת לתקרובת גם לעצמה.
ביאור סברת רב נחמן:
חייבת להיות הבחנה בין הנעבד לבין התקרובת.
בתקרובת צריכה להעשות כעין זביחה, או כעין זריקה המשתברת. כמו בשחיטת קרבן. ומשמעות הדבר הכנעת הנקרב ונטילת חיותו כדי לכבד את הנעבד ולהראות את עליונותו.
לכן לא יתכן שהנעבד יהיה זהה לתקרובת, שהרי אלו דבר והופכו.
וכן אמרו במסכת שבת דף קה ע"ב [ובתוספתא בבא קמא ליברמן ט, לא]:
"רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא[י] בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: [מתלש בשערו] המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה".
נקטו דוקא דוגמות אלו, של מעשי קלקול, כעין זביחה. כדלעיל בדף נ ע"ב:
"אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב, זרק מקל בפניה - פטור. א"ל אביי לרבא: מאי שנא שבר? דהוה ליה כעין זביחה, זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינא זריקה משתברת וליכא".
{לראשונים המפרשים שיש מחלוקת בין רב יהודה ורב נחמן בדעת רב, יש קצת ראיה מדברי רבי יוחנן בן נורי לרב יהודה, שגם איסור העבודה אינו אלא במעין זביחה, ולא רק איסור התקרובת. ורב נחמן יתרץ שרב תנא הוא ופליג, וסובר כלשון מדרש 'לעולם' והזוהר: "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה".
ולרש"י הסובר שאין מחלוקת, ניחא, שהרי דרך עבודת הכעס בכך}.
ביאור סברת רב אשי:
אמנם קיימת תקרובת כעין זביחה.
אך קיים גם דימוי אחר, כעין אכילה. כאשר הנעבד ניזון וגופו מתגדל מהתקרובת.
ולכך יש לדמות את האבנים הנזרקות למרקוליס.
