המשתחווה למים זורמים
עבודה זרה מז ע"א
"בעי רבה:
המשתחוה למעין, מימיו מהו לנסכים?
מאי קא מיבעיא ליה?
...הכי קמבעיא ליה, למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי אזדו, או דלמא לדברונא דמיא קא סגיד?".
בעיית רבה נותרה בגמרא באיבעיא.
הכיצד אם כן הלכה פשוטה בשו"ע או"ח רו, ו:
"העומד על אמת המים מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוון תחילה".
ומבואר יותר בלשון הלבוש שם:
"העומד על אמת המים ורוצה לשתות מן המעיין ובירך, אף על פי שאותן המים שהיו לפניו בשעה שבירך הלכו להם, ואלו המים שיבאו לתוך פיו מים אחרים הן ולא היו לפניו כשבירך, אפילו הכי שותה מהן בלא ברכה ואינו מקפיד, שלכך נתכווין מתחלה שהרי ידע שאלו המים ילכו להם ואחרים יבאו".
מקור הדין הוא בדברי הירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א:
"אמר רבי זעורא בעי:
אהן דנסב תורמוסא ומברך עילוי, ונפל מיניה, מהו? {לאכול תורמוס אחר בלא ברכה}.
מברכה עילוי זמן תניינות {צריך לברך שנית}.
מה בינו לבין אמת המים?
אמרין: תמן לכך כוין דעתו מתחילה, ברם הכא לא לכך כוין דעתו מתחילה".
מדקדוק הדברים מבואר ההבדל, המברך על מים זורמים מכוין בודאות על המים שיבואו אחר כך.
מתבאר איפא, שבעיית רבה אינה בגדר מי המעיין, אם הם נחשבים לחטיבה אחת, אם לאו,
כל ספיקו הוא רק בכוונת המשתחווה בזמן סגידתו.
הרב אליהו היה מספר על מלך שראה את אשתו גוחנת לשתות מים מן הנהר, הוא צעק והזהיר אותה לבל תשתה, שאם לא כן, הריהו נשבע שישלחנה מלפניו!
היא עברה על דבריו ושתתה.
שלח המלך לקרוא לחכם היהודים בעצה מה לעשות וכיצד ישמר את אשתו. שאם לאו, יאונה רע ליהודים אשר במלכותו.
הרב ברוב מבוכתו מיהר לשלוף ספר תהילים להתפלל בדרך. והנה, הספר שנפל לידו היה דוקא שולחן ערוך. לא דבר ריק הוא, אמר הרב, והוא עיין בו בדרך. והנה נזדמנה לו אותה הלכה בדבר הברכה על אמת המים.
שח המלך בפני החכם את דבר שאלתו.
נענה החכם מיד ואמר: אשתך מותרת!
אתה לא נשבעת אלא על המים שהיו לפניה באותו רגע, והיא הרי שתתה מהמים שזרמו לעברה אחר כך...
