בור סיד שאינו מאבד טיפה
עבודה זרה מו ע"ב
"התם, רבי אליעזר גמריהּ {לימדהו}, ואייקר ליה תלמודא {שכח את תלמודו}, ואתא רבי עקיבא לאדכוריה".
הכיצד דוקא ברבי אליעזר מוצאים ששכח תלמודו, ובלא סיבה מיוחדת (שלא כרב יוסף שחלה, וכבני רבי חייא שהיו עסוקים בכיתות רגליהם בכפרים ללמד את העם. מסכת ברכות דף יח ע"ב, וראה גם כאן).
והלא דוקא ברבי אליעזר נשתבח רבן יוחנן בן זכאי רבו במסכת אבות ב משנה ח, שהוא: "בור סיד שאינו מאבד טפה", ופירש ר' עובדיה מברטנורא: "כך הוא אינו שוכח דבר אחד מתלמודו"!
אלא שמדוקדקת הלשון: "שאינו מאבד טיפה", ולא אמר: 'שאינו שוכח דבר'.
כי העיקר שלא תלך אותה תורה לאיבוד. וכיון שכבר לימד תורה זו את רבי עקיבא, נפנה ושׂם את עיקר מעייניו לשנן ולשמֵר את שאר דברי תורת רבו.
ולכן נתאונן רבי אליעזר סמוך למיתתו, במסכת סנהדרין דף סח ע"א:
"הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי.
הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים.
הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת".
המלמד תורה הריהו כמדליק נר מנר, שאין הראשון חסר כלום.
ולמה אם כן נקט דוקא לשון "חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי"?
אלא שבמה שכבר לימֵד יכולה לשלוט השכחה, וכאילו כבר חיסרוהו בלימודם.
אבל כדבריו שם, הוא ספד דוקא על אותם הדברים שלא היה סיפק בידו ללמד את תלמידיו, כי הם לא באו אליו ללומדם.
ובאבות דרבי נתן פרק כה (ומסכת כלה רבתי פרק ו הלכה ד, ושיר השירים רבה פרשה א, א, ג) הוסיף לתאר את גודל השבר:
"שאם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה".
