פורטל הדף היומי: שפה הסכמית או טבעית (שבועות כ ע"א-ע"ב)

לימוד הרחבה והעמקה בעזרת בינה מלאכותית (AI)

הרב עמית משגב, הרב ידידיה לאו, מייקל אייזנברג

שאלה:

בפילוסופיה של הלשון דנים האם השפה מורה על מהותם של הדברים או שמא היא הסכמה שרירותית לטובת תקשורת והבנה הדדית. בחן את השאלה האם השפה היא הסכמית או טבעית

1. לפי ההסברים השונים של אביי ורב אשי: "למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהי השבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה שלא אוכל לך אסור אמר אביי ולעולם דאכילנא משמע לא קשיא כאן במסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין בשאין מסרבין בו לאכול ברייתא במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא ולא אכילנא דכי קא משתבע הכי קאמר שבועה שלא אוכל רב אשי אמר אתני שבועה שאי אוכל לך " (שבועות יט, ב - כ, א)

2. מחלוקת אביי ורבא בדף כ עמוד א: "מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי" (רשי - "איסר עלי ככר זו" הרי הוא כמי שנשבע על הככר. וחזר ואמר על ככר אחר: "הרי זה כזה" שהתפיס את השני בראשון) .

--שים לב שהסוגיה בשבועות דף כ עמוד א לא מבדילה בין שבועה לנדר ומביאה בהמשך הוכחה מנדר לשבועה מה שמכוון להתרכז בהבנת השימוש במילים ולא במושגים שהן יוצרות.

תשובה ChatGPT.ai:

הסוגיות במסכת שבועות יט ב-כ א מציגות שתי מערכות מחלוקות המשרטטות את המתח בין גישות אלו.

1. “שבועה לא אוכל לך / שאוכל לך” – אביי ורב אשי (יט ב-כ א)

נוסח הסוגיה (בתמצית)

אמר אביי: ‘לעולם דאכילנא משמע’; לא קשיא – כאן במסרבין בו לאכול, כאן באין מסרבין…
רב אשי אמר: אִתני – ‘שבועה שאי אוכל לך’.”

אביי – פרשנות תלויה הקשר (הסכמית)

משמעות בסיסית טבעית: “דאכילנא” משמעו “שאני אוכל”.
היפוך בעקבות נורמה חברתית: בעת סרבנות כבוד (“אכול! – לא, איני אוכל”) קיימת מוסכמה שהנשבע מתכוון לסירוב.
המילה איננה מאבדת את טבעה, אך הסכמת הדוברים קובעת שכאשר יש לחץ, המשפט מובן אחרת.
הלשון לכן מקבלת משקל פרגמטי-חברתי – כוונת הנדר מפוענחת ע״י נסיבות השיח.

רב אשי – פרשנות תלויה צורה (טבעית)

פותר את הקושי ע״י שינוי לֶקְטִי: “שאִי אוכל” (הוספת א) ⇒ משמעות מילולית “שלא אוכל”.
אין צורך במטען הקשרי; הצורה הגלויה מספיקה.
משקלם של דקדוק ואורתוגרפיה מחזק עמדה מהותנית-טבעית – המילה עצמה, ככתבה וכלשונה, יוצרת דין.

מסקנה ביניים

המתח בין השניים משקף מאבק בין עליונות הצורה הלשונית (רב אשי) ובין עליונות ההקשר המוסכם (אביי).

2. “מתפיס בשבועה” – אביי ורבא (כ א)

“…מתפיס בשבועה – אביי אומר כמוציא שבועה מפיו דמי; רבא אומר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי.”

הרקע

אדם אוסר כיכר א׳ בשבועה; אומר על כיכר ב׳: “הרי זו כזו”. האם האסרה “נדבקת” גם בלי ביטוי שבועה מפורש?

אביי – הדבקה מכוח מוסכמה (הסכמית)

“הרי זו כזו” פועל ככינוי ריקני המושך עמו את משמעות השבועה.
פעולת השפה אינה תלויה בחזרה על נוסח; די ב-התייחסות מוסכמת.
הלשון כאן גמישה; הסכמה קהילתית מגלגלת את התוקף מן העבר אל ההווה.

רבא – הצורך בלשון מפורשת (טבעית)

בלא נוסח שבועה מפורש אין איסור.
המנגנון ההלכתי חיוני בביטויו המילולי המלא; רמיזה חסרה עצמה משפטית-טוטלית.
גישה “טבעית”: המילה המדויקת היא שיוצרת עצם הלכתי חדש; ללא-ה, אין שפה־מעשה.

סיכום

הסוגיות בשבועות מדגימות כיצד הדיון ההלכתי באופני ניסוח שבועה ונדרות נע על הציר שבין כוחן העצמי של המילים לבין כוחן ההסכמי-פרגמטי.

אביי מגלה נטייה לראות במילים כלי שבכוחן לקבל פשר חדש על-פי הקשר או דימוי (“הרי זו כזו”), ולכן מבליט את ההסכמה החברתית ואת עיקרון ה-context.
רב אשי ורבא מדגישים את הצורה הטקסטואלית הבלתי-אמצעית; אין ערך לרמיזה או לשינוי הקשר כשאין נוסח ברור.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן.

שפה הסכמית או טבעית / שבועות דף כ