שוגג או רשלן? / שבועות דף יח

 

שאלה עמוקה ומרתקת, הנוגעת לגבול הדק שבין אשמה, טעות ואחריות — גם במישור ההלכתי וגם במשפט הכללי. נבנה את התשובה בשלבים, ונשווה בין המשפט הכללי להלכה:

---

🧑‍⚖️ בעיני החוק הכללי (משפט פלילי ואזרחי):

האדם שלא פעל לפי כללי הבטיחות כי האמין שלא יקרה דבר רע, אך בפועל פגע — עשוי להיחשב:

• לא כאנוס, שכן אנוס הוא מי שנמנע ממנו פיזית או נפשית לפעול אחרת (למשל איום מיידי).

• לא כמזיד, שכן מזיד דורש מודעות בפועל לתוצאה האסורה, או לפחות קבלה של הסתברות גבוהה להתרחשותה.

• כן כשוגג, או ליתר דיוק: רשלן.

🔍 המבחן כאן הוא:

מבחן האדם הסביר – האם אדם סביר באותו מצב היה נוהג כך?

אם אדם סביר היה פועל על פי כללי הבטיחות – אזי אותו אדם שפגע למרות שחשב ש"לי זה לא יקרה", ייחשב רשלן. רשלנות היא צורת שגגה שאינה זדונית, אך יש עליה אחריות משפטית (ולעיתים פלילית, תלוי בחומרה).

---

📚 בהלכה – סוגיית פרישה סמוך לווסת (שבועות דף י"ח):

הסיטואציה:

אדם (למשל בעל) עבר על איסור קיום יחסי אישות סמוך לווסת, כי סבר שאשתו לא תראה (על פי ניסיון העבר או תחושת ביטחון כלשהי), ולבסוף התברר שטעה.

הגמרא משווה אותו ל:

אדם שאכל טבל בטעות – כלומר, שוגג גמור, החייב קרבן חטאת.

כלומר, גם אם הוא ידע את הכלל של פרישה סמוך לווסת, אך שגה בהערכת המצב – עדיין הוא שוגג (ולא אנוס ולא מזיד).

---

🔗 ההשוואה בין שתי המערכות:

💡 מסקנה משולבת:

• אדם שלא פעל לפי כללי בטיחות מתוך אמונה "לי זה לא יקרה" אינו אנוס (כי לא הייתה מניעה חיצונית).

• הוא אינו מזיד אם לא היה מודע בפועל לתוצאה המסוכנת.

• אך הוא כן שוגג – רשלן, כי במבחן האדם הסביר היה עליו לצפות את הסכנה.

ההלכה דנה במקבילה לכך בדיוק – גם אם אדם סבר בתום לב שהמציאות לא תוביל לאיסור (כמו בווסת או בטבל), הוא עדיין נחשב שוגג ולא פטור.