סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

בצלם האדם / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

התנגדותם של חכמים לפיסול ולציור של דמויות אדם מבטאת גישה מורכבת ביחס אל היצירה בחומר – הכרה בערך הנוי וההבעה האמנותית השלובה ברתיעה מהתפיסה העלולה להשתקף בה


לעתים קרובות, המשתתפים בדיונים על יחסה של היהדות ליצירה אמנותית מניחים כברור מאליו שישנה רתיעה בנפש היהודית מיצירה בחומר וששורשה של רתיעה זו נמצא ב"דיבר השני" – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". הבירור התלמודי בעניין זה מופיע בדפים שלומדי הדף היומי עוסקים בהם בימים אלו. עיון בהם מלמד על גישה מרתקת, מורכבת הרבה יותר, בכל הקשור לציור ולפיסול, ובמיוחד בכל הקשור לפיסול דמות האדם.

במשך כל ימי בית המקדש הראשון נביאי ישראל קראו לעם להסיר כל ביטוי של עבודת אלילים ולעקור מנפשו את עצם הפיתוי האלילי. הדמויות המוכרות בפולחן האלילי, ששמותיהן היו שגורים לשמצה בפיהם של הנביאים, היו הבעלים למיניהם, אשרה ועשתרות, הדגן והמולך. תרבויות פולחן אלו התמקדו בחיות הבריאה שהתגלתה בכוחות טבע ראשוניים – הרעם, הברק, הגשם והרוח, תנועת גרמי השמים ופוריות האדם, הבהמה והאדמה.

שרידי אמונות אלו התקיימו עד תקופת התלמוד, וישנן התייחסויות להן במשנה ובגמרא. אלא שבתקופת המשנה עיקרה של ההתמודדות היהודית עם התרבות הפגאנית כתמונת נגטיב של האמונה בה' א-להי ישראל היה ב"פולחן הקיסר" שהתקיים בכל פינות האימפריה הרומית. על רקע זה הפתיחה לפרק שלישי במסכתנו גורסת: "כל הצלמים (פסלי אדם) אסורין (בהנאה) שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו אסור אלא שיש בידו מקל או ציפור או כדור; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר".

לפנינו תמונה מוכרת - בשערי הערים המפוזרות באימפריה, בשווקים ובכיכרות המרכזיים הועמדו פסלים של שליטים – מהמפקד האזורי ועד לדמות הקיסר עצמו. הזיהוי בין השליט העליון לבין האל מוכר בכל התרבויות האליליות הקדומות. יותר מאלף שנים לפני עריכת משנה זו ינק פרעה, מלך מצרים, משורש חיות הבריאה שבנילוס ושבשמש. אלא שהפולחן הרומאי חידש תובנה בעלת השפעה עמוקה על תרבות האדם: האדרת דמות האדם והאצלתה מצד עצמה.

האינטואיציה הקיומית שכוננה אמונה זו ניתקה את דמות השליט מאותם כוחות על-אנושיים בטבע שהעניקו עוצמה אישית וסמכות חברתית כמו מאגית. הרומאים קבעו שישנה אצילות אימננטית באדם כאדם ולשליט במיוחד, כמי שהשלטון לפניו – עוז בידו וגבורה בימינו. במובן העמוק, פולחן זה, בניגוד לאלילות "הפרימיטיבית", היה אנתרופוצנטרי ובמידה מסוימת אף הומניסטי ורציונלי, והישגי האימפריה בתחומי הבריאות, התחבורה, המשפט ועוד יוכיחו זאת. אך חכמי ישראל ראו בשורש תרבות זו עבודה זרה חדשה – האדם כאליל.
 

מוקד האלילות

זהו שורש שיטתם של חכמים ורשב"ג. לפי חכמים פסלי אדם המחזיקים מקל (שרביט), ציפור (הנשר הרומי) או כדור (הארץ!) מסמלים שלטון ומלכות, שכן כבוד האדם כאלוה על פי הרומאים מתגלם ביכולתו לכבוש ולשלוט. לעומת זאת, רשב"ג הבין שלמרות שעוצמת הפסל החקוק באבן הנה בכך שהוא מצטייר כמציאות אובייקטיבית, לאמתו של דבר הפסל הנו רק הדמיה של מושג מופשט. על כן לא חייבים לסמל את יכולת השלטון בוויזואליות של "פלקט" – עצם ההפשטה של דבר מה המוחזק ביד שליט מאדיר את כוח האדם המתבטא בשלטון.

שיטתו של ר' מאיר, שבה בחר רבי יהודה הנשיא לפתוח, מסיטה את מוקד האלילות מהטמון בגוף הפסל לעובדים אותו, ומגדירה קריטריון חשוב שלא היה ברור מאליו בסביבה אנושית המאופיינת בריבוי פסלים ששימשו בתפקידים שונים בחברה, הקריטריון של "נעבדין פעם אחת בשנה". הגמרא (דף מא) מחדדת קריטריון זה מתוך התייחסות לשתי שאלות יסוד בהבנת הפסל כחפץ אמנותי:

- ההמשגה שהפסל מייצג נקבעת לא רק על ידי צורת הפסל אלא גם על ידי המקום שבו הועמד ותפקידו החברתי. דוגמה לכך היא "אנדרטי של מלכים העומדין על פתח מדינה". לפי רש"י פסלים אלו נאסרו על ידי רבי מאיר, אבל פסלי אדם זוטרים או כאלו שהועמדו במקומות פחות סימבוליים מבחינה ציבורית יש להחשיבם כפסלי "נוי" ולא כפסלי פולחן. לפי בעלי התוספות, לפסלי קיסר בשער עיר תפקיד פוליטי ולא תיאולוגי. מטרתם להמחיש את הסמכות של האימפריה על כלל אוכלוסיותיה ולחייב אותן בכפיפות לשלטון הקיסר ולכן הם מותרים.

- גם ההקשר התרבותי הרחב שבתוכו הפסל מתקיים קובע רבות לגבי הבנת מעמדו כאליל. בגמרא נקבע שיש להבחין בין חברה אורבאנית, שבה מוכרים פסלי נוי לרוב, לבין תרבות כפרית שבה כל פסל נעבד כאליל.
 

מהות הצלם

כאמור, המוקד בהתמודדות עם פולחן הקיסר היה בתפיסת האדם שהשתקפה בו. בחירתו של רבי במילים "כל הצלמים" ולא "כל הפסלים" בפתיחת הפרק באה לומר שהפגיעה של אלילות זו באמונה בה' א-להי ישראל הינה ברצונו לברוא אדם "בצלמו". דוגמה מובהקת לכך נמצאת במדרש המספר על הלל הזקן שבדרכו לבית המרחץ אמר לתלמידיו שהוא הולך לקיים מצווה. כששאלוהו מה פשר המצווה המשיל משל: "מה אם אוקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקיסאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן; והן מעלין לו מזונות (פרנסתו) ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות – אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב 'כי בצלם א-להים עשה את האדם' (בראשית ט, ו) - על אחת כמה וכמה" (ויקרא רבה לד, ג).

הקלקול שראו חכמי ישראל בפולחן הרומי הנו בהבדל התהומי שבין מהות ה"צלם" שברא א-להים באדם לבין מהות הצלם של הצלם, מעשה ידי אדם, מה שביטא את החשבת האדם כ"מלך העולם".

שתי מסקנות הפוכות נגזרות מכך:

מחד, אין להסביר את הרתיעה מציור ופיסול חופשי על בסיס האיסורים החמורים כלפי הפולחן האלילי; ההלכה מבחינה באופן מפורש בין פסלים המתפקדים בהקשר של פולחן לבין אלו העשויים למטרה אחרת – פוליטית-חברתית או אסתטית.

מאידך, עצם ההאדרה של מעשה אמנות בהעמדתו על בסיס מוצק בחלל הדומה למקדש – במוזיאון או במקדש מעט, בגלריה – הינה "זרה" לנפש היהודית המכירה בחיוניות שבחומר אך גם במרחק הרב שבינו לבין מה שמעבר לחומר. המסורת האמנותית המערבית שהאדירה את האמן ואת מעשי ידיו הייתה המשך של התרבות הרומית שהאדירה את האדם עד כדי עשותו אלוהים.
 

לא תעשון איתי

השאלה שעומדת בשורש הדיון על יחס היהדות לאמנות ויזואלית היא שאלת ההתייחסות התרבותית-רוחנית ליצירות אנושיות המקנות לחומר מעמד ייצוגי בכל הקשור לתמונות נפשו של האדם כיצור (סגולי) בין היצורים. שורש הבירור התלמודי בשאלה זו נמצא בסוגיה (דף מב-מג) המתייחסת למשנה שדנה ב"כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון". הגמרא תוהה על התמקדות המשנה בשלושה מקרים כאשר האדם מסוגל לעבוד כל צורה וכל יצור, "אפילו שלשול קטן"! בתגובת הגמרא אנו נחשפים למהפכה ממשית ביחס ליסוד של "עבודה זרה" בשני מוקדים. ראשית, הגמרא אינה עוסקת בדיבר השני המתייחס ל"יכולת" האדם לסגוד לכל צורה ולכל יצור, אלא בפסוק המופיע לאחר עשרת הדיברות, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט); שנית, הגמרא קובעת שהפסוק אוסר עשיית דמויות ללא כל קשר לשאלת תפקידן הפולחני.

ביטוי המפתח בפסוק זה הינו המילה "אתי"; כלומר, גם המאמין בה' א-להי ישראל עלול ליצור דמות שתלווה או תשלים את אמונתו בו. פסוק זה כמו מנבא את אפשרות עשיית עגל הזהב כדי למלא את החלל שנוצר בין העם לה' כאשר מתוך פחד התרחק העם מהמפגש הבלתי אמצעי בהר סיני. ואכן, עורכי הסוגיה משתמשים בפסוק כבסיס לאיסור רחב – הפיכת "חפץ" המבטא את חפצו של אדם להתגלמות ההאצלה הא-להית ביש הנברא, גם כאשר שאיפה זו היא בין האותנטיות והעמוקות שבנפש אדם השוללת כל עבודת אלילים.
 

להפוך חלום למציאות

שורה של ברייתות מעצבות היררכיה ברורה בהקשר זה:

- הכלים שבבית המקדש. אסור לעשות רפליקה במידת אחד על אחד של כלים אלו. התודעה הציבורית כלפי המקדש ומיקומו המעין מיתי הם ההופכים חומר לכלי לשכינה. אך שלא במקדש, אותו חומר החקוק באותה צורה מהווה ביטוי חופשי של אדם אחד המנסה לתת לחיוניות שבצמצום נפשו הפרטית ליצור מקדש בחומר. במצב זה החומר יישאר רק חומר, גם אם מבחינה אמנותית הוא בעל עוצמות רבות. החומר אינו מסוגל לעבור את מידות צמצומו הפרטי של האמן שעבד בו.

- עצמי השמים: חמה, לבנה, מזלות. על בסיס זה נאסרה "רפרזנטציה פורמאלית" של עצמי השמים. ייצוג ריאליסטי איננו נאסר כאשר הוא מהווה ניסיון לחקות מציאות בטבע או הבעה אישית של צורת התקשרות של האמן לאותה מציאות בטבע; רק הפשטה של הדמות הטבעית בצורה המייצגת האצלה דתית תיאסר.

- המרכבה של השכינה כפי שהיא מתוארת בספר יחזקאל פרק א.

- אופנים, שרפים, חיות הקודש ומלאכי השרת.

- פרצוף האדם.

היררכיה זו המעוצבת אף היא כיצירה אמנותית ממשית חיה מציגה תפיסה מבוררת לגבי שאלת הייצוגיות של האמנות הוויזואלית כאבק עבודה זרה, ללא כל קשר לפולחן אלילי זר. הבעיה מתמקדת בצורך הפנימי של האדם היוצר לתת לשאיפות האציליות ביותר שבנפשו המחשה ומימוש, להפוך חלום שבנפש למציאות "בת קיימא" בחומר הסטטי. ועיקר העיקרים - כפי שהלל הזקן העיד על עצמו - גוף האדם, ובמיוחד פרצופו, הנו מעין רפרזנטציה שחקק הבורא עצמו בחומר, דבר מה חידתי ופלאי של האצלת קיומו. "פסל" זה עשוי מחומר שאף פעם אינו סטטי, אלא תמיד חי; על כן הוא יכול לייצג יותר מכלי המקדש, מעצמי השמים, מדמויות המרכבה ומהמלאכים את האצלת הא-להות ביש הנברא. אך בחומר, דבר זה אינו יכול להתקיים. וכי אפשר להפוך את צלמו ודמותו של הבורא עצמו לתמונת נפשו של אדם אחד או של תרבות אחת כאשר היא קפואה בחומר סטטי, לא צומח, לא משתנה, לא מתהווה, כאילו הוא ויוצרו חיים לעולמים?!
 

השבת הכבוד

על רקע בירור נוקב זה מרתקת היא העובדה שבאמנות המודרנית קיימת מגמה המבטאת תנועת נפש עמוקה לפסל דמויות אדם כאשר הפסל שובר את קווי דמותו. מגמה זו משקפת מהלך תרבותי רחב של ביקורת כלפי האדרת האדם וכוחותיו, מה שהביא אמנות זו לעתים להבעת פסימיות ואף להבליט את הרובד הטראגי ואת האבסורד של האדם ושל רוחו. חכמי ישראל בדורות אלו מתמודדים אפוא עם תנועת נפש זו מתוך אתגר הפוך מזה של חכמי המשנה והגמרא באימפריה הרומית; כלומר, מתוך העמדת כבודו של האדם שנברא בצלם א-להים לעומת ביטול כל שמץ של כבוד זה.

אך אין להמעיט בשל כך בחשיבות התופעה המחפשת לתת ביטוי לרוח האדם המתגלמת בחומר מתוך ענוותנות ומתוך הכרה שמדובר בהבעת נפשו (הסגולית ככל שיהיה) של אדם אחד - גם אם הוא אמן מוכשר המסוגל לתת מידה מסוימת של קיימות לשורשים הנפולים והאציליים של יצור בעל צמצום.
 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר