טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא – צלופח אירופי

"רבי עקיבא איקלע לגינזק, אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לחיפושא, חפייה בדיקולא, חזא ביה קלפי ושרייה. רב אשי איקלע לטמדוריא, אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא. נקטיה להדי יומא, חזא דהוה ביה צימחי, ושרייה. רב אשי איקלע לההוא אתרא, אייתו לקמיה נונא דהוי דמי לשפרנונא. חפייה במשיכלי חיורי, חזא ביה קלפי ושרייה" (עבודה זרה לט ע"א).

פירוש: ר' עֲקִיבָא אִיקְלַע [נזדמן] לְמקום הקרוי גִּינְזַק, אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ הַהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי [הביאו לפניו דג שהיה דומה] לְחִיפּוּשָׁא שהוא דג טמא, חַפְיֵיהּ בְּדִיקּוּלָא [כיסה הניח אותו, את הדג בסל] ופירכס, חֲזָא בֵּיהּ קַלְפֵי וְשָׁרְיֵיהּ [ראה בו בדפני הסל קשקשים והתירו], שקודם לא ראו את הקשקשים על עור הדג, מפני שהיו דקים ושקופים. מסופר, רַב אַשִׁי אִיקְלַע [הזדמן] לְמקום הקרוי טַמְדּוּרְיָא, אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ הַהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לִצְלוֹפְחָא [הביאו לפניו דג אחד שהיה דומה לצלופח] שהוא דג טמא, נַקְטֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא [לקח אותו אל מול אור היום], חֲזָא דַּהֲוָה בֵּיהּ צִימְחֵי וְשַׁרְיֵיהּ [ראה שהיו בו קשקשים דקים והתירו]. ועוד מסופר כי רַב אַשִׁי אִיקְלַע לְהַהוּא אַתְרָא [הזדמן למקום אחד], אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ נוּנָא דְּהָוֵי דָּמֵי [הביאו לפניו דג שהיה דומה] לִשְׁפַרְנוּנָא שגם הוא דג טמא, חַפְיֵיהּ בִּמְשִׁיכְלֵי חִיוָּרֵי [הכניס אותו בתוך כלי לבן], חֲזָא בֵּיהּ קַלְפֵּי וְשַׁרְיֵיהּ [ראה בו את הקשקשים, שהיו שחורים, והתירו].  (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)


שם עברי: צלופח אירופי   שם באנגלית: Common Eel   שם מדעי: Anguilla anguilla

שם נרדף במקורות: צלופחא


נושא מרכזי: לזיהוי הצלופח ודיון לגבי כשרותו


סוגייתנו היא המקום היחיד  בגמרא בו מופיע השם צלופח. השם הצרפתי המובא על ידי רש"י הוא "אנגילי"א". שם זה הוא שמו המדעי של הצלופח. בערוך בערך "צלבחא" פירש: "דג ארוך כדמות נחש ושבא אדם לתפסו מחליק(1) ונקרא אנגילא. המתרגם פירש "אאל, דג ארוך דק ועגול כדמות נחש". התאורים והשמות מתאימים לדגים השייכים למשפחת הצלופחיים וקרוב לוודאי למין צלופח אירופי הנפוץ  בגופי מים מתוקים באיזורנו. מפשטות דברי הגמרא נראה שרב אשי בדק מין הדומה לצלופח אך בניגוד לצלופח חסר הקשקשים הרי שבמין זה תצפית מול השמש גילתה קשקשים דקים ולכן הוא הכשיר אותו. מפרש רש"י במקום: "להדי יומא - נגד השמש. צימחי - קשקשים דקים". הר"ח מבין את הסוגיה באופן שונה ולדעתו כל שלושת מיני הדגים שנמנו הם דגים כשרים: "נתברר כי אלו חיפושא ושפרנונא וצלופחא כולם דגים טהורים הן". לדעת רוב המפרשים ההיתר ניתן לדג הדומה לצלופח ואילו הצלופח עצמו הוא דג טמא.
 

צלופח אירופי          צילם: Pmx

 

הרחבה

ביולוגיה

הצלופח האירופי שייך לסדרת הצלופחאים (Anguilliformes) הכוללת דגים מוארכים דמויי נחש. רבים מהם עגולים אך חלק מהמינים שטוחים יחסית (במימד הלטרלי – צדדי). לאורך צידו הגבי של הצלופח, מאחורי הראש עד קצה הזנב עולה סנפיר ארוך ורציף. תנועת הצלופחים שונה מתנועתם של שאר מיני הדגים והיא קשורה לכך שהם חסרים סנפירי גחון. על מנת להתקדם הוא מתפתל באופן גלי ויוצר גלי תנועה לאורך גופו מכיוון הראש לזנב. למעשה ניתן לראות שקבוצות הדגים מתחלקות על פי דרך תנועתן מדגים בעלי שיטת תנועה "צלופחית" (שרטוט א') בקצה הסקאלה האחד עד לדגים שתנועתם מבוססת על מכות זנב בלבד בקצה הסקאלה השני (שרטוט ב') ובתווך נמצאות קבוצות שבהן מעורבות שתי השיטות ביחסים משתנים.

תנועת הצלופח מסתייעת בהפרשת ריר מהעור. הריר מחליק את גוף הצלופח ומקל על החיכוך עם המים ועם הקרקע עליה הוא זוחל. לתנועה החלקה תורמת גם העובדה שהקשקשים שקועים בעור. מסיבה זו הצלופח חלק מאד דבר המתבטא גם ביכולתו של הצלופח לחמוק בקלות מהיד האוחזת בו (פירוש הערוך לעיל).. התנועה הגלית מתאפשרת בגלל גמישות השדרה הבנויה ממאות חוליות. כמיני דגי קרקע רבים גם הצלופח בעל צבע חום בגבו לצורך הסוואה אולם הגחון בהירה.

בסוג צלופח נכללים 18 מינים ותת מינים שכולם חיים במקווי מים מתוקים. בישראל ניתן היה למוצאם בנחלי החוף לפני זיהומם, בבריכות דגים ומערכת הכנרת. פרטים בודדים המגיעים לכנרת עשויים להגיע לגודל רב. לצלופחים התנהגות מופלאה המעוררת עניין מחקרי רב. מתברר שהם נודדים אל הים לצורך הטלת הביצים וההתרבות. דגים אלו נקראים קאטאדרומיים (catadromous) והם מתאפיינים בכך שעיקר חייהם במים מתוקים ורק ההטלה מתבצעת במי ים. התנהגות הפוכה קיימת במינים אנאדרומיים כמו הסלמון העולה למים מתוקים רק לצורך הטלת הביצים ועיקר חייו מתנהלים במי האוקיינוסים. מרחק הנדידה משתנה בין המינים והוא תלוי בקו הרוחב בו הם חיים. הצלופח האירופי עורך מסע בן אלפי קילומטרים המתחיל בגופי המים סביב הים התיכון ועד לים סרגסו במרכז האוקיינוס האטלנטי הצפוני (מפרץ מקסיקו). מקום ההטלה בים סרגסו חופף באופן חלקי לשטח ההטלה של מין קרוב מאד – הצלופח האמריקאי החי לאורך החופים האטלנטיים של ארה"ב וגם הוא נודד דרומה לים סרגסו לצורך ההטלה. תופעה זו מוזרה למדי משום שלא ברור הצורך לנדוד אלפי קילומטרים לצורך ההטלה. מדוע הצלופח האירופי "מוצא לנכון" לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולא מעדיף להטיל ביצים בתנאים סביבתיים דומים בחופי אפריקה. ההקבלה להתנהגות הצלופח האמריקאי מחזקת אף היא את השאלה. החוקרים נוטים לחשוב שההתנהגות של שני המינים (כמו גם מינים אחרים כצבי ים הנודדים אלפי ק"מ) התפתחה על רקע נדידת היבשות והיא נובעת מהתרחקות יבשת אמריקה ואפריקה זו מזו במהלך תקופה ארוכה. בעבר שני המינים היו חלק מאוכלוסיה משותפת אחת שהטילה ביצים באוקיינוס חדש שהתהווה בעת הפרדות אמריקה מאפריקה. ככל שהאוקיינוס האטלנטי הלך ונפתח האוכלוסיות במזרחו (אירופה) נאלצו לעבור מרחק גדול יותר למקומות ההטלה המסורתיים בים סרגסו. לעומת זאת האוכלוסיות האמריקאיות לא נאלצו לחצות את האוקיינוס האטלנטי והסתפקו בנדידה דרומה לים סרגסו. המעבר ממי ים למים מתוקים ולהיפך דורש התאמות פיזיולוגיות מורכבות. חידה הממשיכה להוות מוקד מחקר נמרץ היא השאלה כיצד דגים אלו מצליחים לנווט בקרקעית החשוכה של הים ובמיוחד כיצד מצליחים הצעירים שמעולם לא חיו בגופי המים של הוריהם לנווט במדויק חזרה לאותם מקומות.

הצלופחים מטילים את ביציהם בעומק 350-700 מ'. הנקבות מטילות מספר רב של ביצים ולאחר מכן ההורים מתים. הזחלים הבוקעים מן הביצים הם בגודל של כ – 1.5 מ"מ בעלי גוף שקוף ומבנה שכלל איננו מזכיר את הצלופח הבוגר. השלב הזה נקרא שלב "לפטוצפלוס" ובגלל צורתו נחשב כמין שונה מהצלופח. שלב זה נמשך כשלוש שנים והוא מתקיים בזרם הגולף וניזון בעיקר מפלנקטון. רק לאחר מכן מתחילה התנועה של הצלופח האמריקאי צפונה והצלופח האירופאי מזרחה לכיוון אירופה. תוך כדי המסע הם מקבלים באופן הדרגתי את המבנה הצלופחי אם כי הם עדיין שקופים וקשה להבחין בהם במים. עם ההתקרבות לשפכי הנחלים הם מתכהים והופכים לדגי מים מתוקים. מחקרים מגלים שצלופחים מסוגלים לזהות את הנהר הספציפי ממנו הגיעו הורים. דרך הנחלים הם מתיישבים בגופי מים שונים במרחב. הצלופחים מבלים 7-9 שנים במים המתוקים ולאחר מכן הם מתחילים במסע חזרה לים סרגסו. הצלופחים מסוגלים להחליק על פני הקרקע בלילות לחים על מנת להגיע לנחלים דרכם ישחו לים. במהלך המסע האחרון הם מגיעים למבנה הסופי של צלופח בעל עיניים גדולות וצידי גוף כסופים. גודלם נע בין 1-1.85 מ'. את המסע הם עורכים על פני קרקעית האוקיינוס לאורך אלפי קילומטרים עד הגעתם אל איזורי ההטלה במפרץ מקסיקו.
 

הבעיה ההלכתית (ע"פ מאמרו של הרב בקשי-דורון)

בסוגיית הצלופח האירופי רבו הכותבים מבין האחרונים. רוב רובם אוסרים את הצלופחים משום שגם אלו מבין המינים שיש בהם קשקשים הרי שהם קטנים ונראים רק בעזרת זכוכית מגדלת (ראה ריכוז מקורות במאמר הנ"ל). המאמר דן בשאלה לגבי פרט גדול במיוחד (1.5 מ' במשקל 1.5 ק"ג) שהובא לרב בקשי-דורון. כאמור לעיל קשקשי הצלופח שקועים בעור אך בעזרת גירוד העור ניתן לחשוף אותם. בדגים גדולים ניתן לראות את סידור הקשקשים גם בעין בלתי מזויינת. קשקשים אלו ניתנים להסרה מבלי לפגוע בעור עצמו (נקלפים) ולפרט זה חשיבות בקביעה שאכן מדובר בקשקשי דגים אמיתיים. הפרט שנבדק היה א"כ בעל קשקשים והשאלה הייתה האם אפשר להכשיר את הפרט הספציפי ואם אפשר להכשיר את המין כולו על פי המשתמע מפרט זה. אחד ממרכיבי הספק היה שלכאורה אין להכשיר דג על פי קשקשים שהתפתחו בתנאים סביבתיים מלאכותיים, התנאים בכנרת משופרים בהשוואה לתנאים בנחלים ובמעיינות דבר הבא לידי ביטוי בקצב גידול כמעט כפול. 

מסיק הרב בקשי-דורון מסוגייתנו שתי מסקנות: 1. דג שנראים בו קשקשים, גם אם הוחזק כטמא, מותר לאכילה אפילו אם הוא דומה לסוג דג טמא. 2. לאור כך שרב אשי הכשיר את הדג מבלי לחשוש שמא הדג נדיר או גדל באופן לא טבעי ניתן ללמוד שאין להתחשב בגורמים אלו. א"כ, לכאורה, התשובה לשאלה היא שגם אם הדג שנמצא בפנינו דומה לצלופח, ואפילו אם הוא הצלופח שהוזכר בגמרא, לאור כך שיש בו קשקשים ברורים, דינו כדג טהור. בהמשך דבריו מדגיש הרב בקשי-דורון שרב אשי הכשיר את הפרט הספציפי שהובא לפניו אך לא את המין כולו. לדעתו מאחר וקיימים מינים בהם אין כלל קשקשים יש לאסור את הצלופח האירופי משום "אתי לאיחלופי". 

 

(1) לדעת א. גלעד במאמרו "המקור החמקמק של המִתְפַלֵּח" (עתון הארץ 12.12.2018) התפתח פועל הסלנג "להתפלח" מיכולת ההתחמקות של הצלופח. השם צלופח התגלגל לפועל לְהִצְטַפְלֵחַ במשמעות של להתחמק. הִצְטַפְלֵחַ הפך לְהִתְפַלֵחַ. בשנות ה–50 כבר אפשר לאתר את "התפלח" בעיתונות, ולא במשמעות של "להתחמק" אלא במשמעות שבה אנחנו משתמשים בה גם היום — כלומר, להתגנב למקום כלשהו ללא רשות.". תודה לר' יוסי אביב"י על ההפנייה למקור זה. 
 

מקורות עיקריים:

הרב א. בקשי-דורון, כשרות דג צלופח בעל קשקשים, תחומין כרך ז',  תשמ"ו, עמ' 457-462.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 180).

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.