מתינות או חריפות? / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

הוריות יד ע"א

איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף? רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק, מאי? תיקו.

לא פעם לומדים על המעלות הגדולות שזוכים להם על ידי ייסורים, גלות, הסתר פנים וכדומה. קוראים על ה'נסיון' שמרים אותנו אל על לקרבת אלוקים עצומה. אבל מאידך יש סכנה גדולה מאוד במצבים כאלו, והחשש שהאדם יתייאש, ירים ידיים ואולי אפילו יפרוש או ינזק, והרי "אל תביאנו לידי ניסיון", זוהי בקשה השגורה על פינו בכל בוקר. אז האם לשמוח בייסורים ובנסיונות, או לבקש שיסורו מאיתנו?

תשובה לשאלה קשה זו מעניק רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, במדבר, מטות, י) על בסיס דברים אלו שמסיימים את סדר נזיקין.

הוא מביא את דברי המדרש (גיטין פה, א, ועוד) שגלות יכניה נקראה בשם 'החרש והמסגר', משום שהיא מבטאת בתוכה צד של חרשות, וצד של סגירות.

החרשות, הוא מסביר, יכולה לנבוע ממצב שבו הקול הוא כל כך חזק, שבני האדם פשוט לא שומעים אותו.

לעומת מצב זה עומדת ה'סגירות', מצב שבו יש תחושה שהדברים סגורים וחתומים, הכל ברור וסגור, ואין שאלות, מכיוון שהכל כל כך בהיר.

שני המצבים האלה הם שני המצבים שבהם ועל ידם מתגלה אלינו הקב"ה בזמן הגלות.
י
ש לפעמים שחסדיו אלינו כל כך גדולים, אבל אנחנו לא מסוגלים לקלוט את החסד הזה, זה קול חזק ועוצמתי מידי עבורנו, ולכן אנחנו חרשים אליו. אנחנו לא מסוגלים לקלוט אותו.

מצד שני, הקב"ה מאיר עלינו לא פעם באור רך של אהבה שנקלטת, מובנת ומושגת על ידינו, וברגעים הללו אנחנו חשים שהכל סגור ומובן, חסד ה' עלינו.

משמעותה הפנימית של המחלוקת החותמת, מסביר רבי צדוק, נוגעת בדיוק בשאלת חיים זו.

'חריף ומקשה', זהו מצב נפשי שבו אנחנו חשים שהקב"ה מקשה עלינו, ומתנהג איתנו בחריפות יתר. נכון שזה לטובתנו, ואנחנו עוד נבין את זה, אם לא בעלמא הדין, אזי בעלמא דאתי, אבל זה עדיין לא מקהה מהקושי והחריפות של המצב כלפינו.

לעומת מצב זה עומד המצב הנפשי של 'מתון ומסיק', שבו אנחנו חשים שהקב"ה נוהג איתנו במתינות, רוך ואהבה, ולמרות שהמעלות הגדולות של המצב הראשון אינן, עדיין אנחנו מעדיפים מצב כזה על פני המצב הקודם.

שאלתה של הגמרא היא: מה עדיף לו לאדם, לאומה ולעולם, האם גילוי חסד אלוקי כל כך גדול שהוא לא ייקלט בעולם, או מתינות של אהבה ורוך שתורגש ותעביר את המסר שהקב"ה אוהב אותנו?

תשובתה של הגמרא היא: תיקו, משום שעל שאלה זו אין בידינו להכריע.