צלמים יהודיים / חנן חריף

עבודה זרה מג ע"ב - מד ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

הפרק השלישי במסכת עבודה זרה, "כל הצלמים", עוסק, כפי שכתב ר' פינחס קהתי, בפרטי הדינים של צלמים וצורות שונות – אילו מהם נחשבים עבודה זרה ואסורים בהנאה ואילו מהם אינם בגדר עבודה זרה. הרתיעה מ"צלמים וצורות" אפיינה את יחסם של יהודים כלפי התרבות הסובבת במשך שנים רבות, גם אחרי שקיעתה של התרבות ההלניסטית-רומית שבהשראת המפגש עמה נשנתה מסכת עבודה זרה , שכן עלייתה של הנצרות והשתלטותה על שטחי האימפריה הרומית המשיכה, באופנים שונים, את מסורת הצלמים והתמונות. אמנם, במהלך ההיסטוריה של הנצרות אירעו מספר פעמים התפרצויות איקונוקלסטיות (איקונוקלזם: ניתוץ סמלים/תמונות) רחבות היקף, הן בתקופה הביזנטית והן בעת החדשה, עם הפיצול בנצרות המערבית ויצירתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר (1546-1483) וממשיכיו השונים.

ביטויים לתפיסה המבדילה בין יהודים לעמי אירופה על רקע יחסם השונה לאנדרטאות ולסמלים חזותיים ניתן למצוא עוד בראשית הציונות, במסגרת ההתעוררות לעלייה לארץ ישראל וליצירתה של תרבות יהודית חדשה בה. כך למשל כתב משה ליב ליליינבלום (1910-1843), מחשובי ההוגים של הציונות המוקדמת, שביום ה' הקרוב (כ"ט בתשרי) יחול יום הולדתו:

בני ישראל לא עשו זכרונות לקורותיהם בעמודים, לוחות ומשכיות, אך במצות, בסוכות, בנרות חנוכה וכיו"ב. מעשה המצוה היה צריך לעורר את בני ישראל על אותן הדברים והזכרונות שבני יפת נתעוררו עליהן על ידי עמודים, פסילים וציורים... (מתוך מכתב, 1887).

למרות זאת, הציונות לא חרגה מהמקובל בתנועות לאומיות אחרות, ושיטת האנדרטאות ועמודי הזיכרון אומצה, כידוע, על ידה.

על כל פנים, גם בתקופת הגמרא ברור כי השלילה והרתיעה לא היו מוחלטות; כבר במשנה (דף מד ע"ב) מסופר על רבן גמליאל "שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי", והסביר את הדבר באומרו "לא אני באתי בגבולה; היא באת בגבולי" (הצבת הפסל בבית מרחץ קיים איננה אוסרת את השימוש בו). ידועים גם הממצאים הארכיאולוגיים מבתי כנסת (!) עתיקים, שבהם מופיע הליוס, אל השמש, במרכז של גלגל המזלות, יחד עם סמלים יהודיים מובהקים כעקדת יצחק, שופר, פסוקים מהתורה וכדומה.

דוגמה מעניינת נוספת ניתנת בדף מג ע"ב, שבו מסופר על שני אמוראים, אבוה דשמואל (אביו של שמואל) ולוי, אשר התפללו בבית כנסת "שף ויתיב בנהרדעא" שהוצבה בו "אנדרטא". רש"י מביא מסורת שלפיה בית הכנסת הזה, שהתקיים בתקופת התלמוד, הוקם בנהרדעא שבבבל על ידי יכניה מלך יהודה ואנשיו, שבנאוהו מאבנים ועפר שהביאו עמהם מירושלים בזמן חורבן בית המקדש הראשון, כשמונה מאות שנים קודם לכן! לא ברור מהי אותה ה"אנדרטא" (רש"י מפרש: "צלם"), אך אם נלך על פי המסורת שהביא רש"י, הרי שייתכן שמדובר במצבת זיכרון לירושלים.