סקר
בעקבות מסכת זבחים - כמות הלומדים בשיעור שלי:
התדלדלה מאוד!
פחתה
אותו דבר
עלתה


 

 16 ליטר יין ליום / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

כיצד משתלבות מסקנות הלכתיות הנוטות להקל עם רתיעה טבעית מיינות של גויים? מסע בעקבות איסור סתם יינם באשכנז


הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. כך הוא כנראה בכל דבר, וכך הוא גם בעולם האיסורים. ברור – כל האיסורים אסורים. אך יש כאלה ששפר עליהם גורלם והם נחשבים בעיני העולם כחמורים יותר מאחרים. ניקח כדוגמה ידועה את איסור אכילת החזיר. איסור לאו פשוט. אך החזיר אינו פשוט כלל. כתרו לו לחזיר כתרי טומאה רבים – ולא עוד, פושט הוא את טלפיו ומנסה להתחזות כטהור. הסלידה מהחזיר כה גדולה עד שרבים מאלה שאינם שומרי כשרות אינם מעִזים להכניסו לפיהם, ואולם, חלקם לא יהססו לאכול בשר שאינו מוכשר שאכילתו כרוכה בכמה וכמה איסורים ובהם אחד שעונשו כרת! והוא שאמרנו. ישנם איסורים שתפסו מעמד מיוחד בלִבה ההלכתי של האומה, מעמד שניתן לכנותו כטאבו.

לאיסור יין של גויים בתרבותה ההלכתית של יהדות אשכנז יש מעמד כזה, ובשורות הבאות ננסה להתחקות במעט אחריו. נלך בכך בעקבות סוגיית התלמוד במסכתנו ובעקבות דברי פרשנים ופוסקים מימי הביניים, שאותם תיאר בהרחבה ההיסטוריון חיים סולובייצ'יק בשני ספרים שיצאו לאור לאחרונה ('יינם', 'היין בימי הביניים'). כמובן שאין בשורות הבאות כדי למצות את החומר הרב שנסקר בנושא מרתק זה, והקורא המתעניין ימצא את מבוקשו (ויותר מכך...) בחיבורים אלו.
 

מגע של תינוק

יין נסך הוא יין ששימש לעבודה זרה. ככל משמשי עבודה כזו אסור הוא בשתייה ובהנאה, אלא שאיסור על יין שבא במגע עם גוי אינו מצטמצם למישור הדתי בלבד. כידוע, גם יין שגוי נגע בו ללא כל כוונה דתית נאסר; יין זה נקרא 'סתם יינם'. שני טעמים אפשריים ניתנו לאיסור: האחד, חשש שמא הגוי התכוון לניסוך גם במגעו הסתמי. הטעם השני מקובל יותר, אך למרבה ההפתעה כמעט אינו מוזכר במקורות חז"ל, והוא 'משום בנותיהן'. היינו, שתיית היין של היהודי עם הגוי עלולה לקרב את השניים, ולגרום לקשר משפחתי של חתנות ביניהם. בנוסף להבחנות הללו יש להבחין בין שתי רמות איסור בכל הנוגע ליין של גויים – שתייה והנאה, כאשר זו האחרונה מכוונת בעיקר כנגד מסחר ביין הגוי.

סוגיית התלמוד בדף נז ע"א מציגה מחלוקת אמוראים קדומה בין רב ושמואל, הנוגעת לתוצאות מגע של גוי תינוק בן יומו ביין ישראל, מגע שברור שאין לו כל קשר עם מטרה דתית. לדעת שמואל תינוק בן יומו אינו עושה יין נסך, ואילו לדעת רב עושה גם עושה. כאמור, שתי אפשרויות ישנן באיסור היין – איסור שתייה ואיסור הנאה, והדיון במקרה הבא מבהיר במה מדובר (שם, בתרגום):

אותו מעשה שהיה בבירם (שם מקום), שאותו עובד כוכבים טיפס על דקל והוריד לולב. כשירד נגע ראש הלולב ביין שלא בכוונה. התיר רב למכרו לגויים. אמרו לו רב כהנא ורב אסי לרב, הרי אתה אמרת שתינוק בן יומו עושה יין נסך? ענה להם: אכן אוסר, אבל בשתייה ולא בהנאה.

יוצא אם כן שלדעת שמואל, החולק על רב, מגע גוי שלא בכוונה אינו אוסר את היין אף בשתייה. על פי הכלל ההלכתי הידוע 'הלכה כרב באיסורי', ואם כך מגע גוי שלא בכוונה אוסר את היין בשתייה. אולם מסורת הפסיקה הגאונית ואחריה הצפון אפריקנית דווקא פוסקת כשמואל. כך למשל מעלה בעל הלכות גדולות, מראשוני ספרי הפסיקה בישראל מתקופת הגאונים (הלכות יין נסך, סי' נ"ה): 'גופא אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך, ולית הלכתא כוותיה (ואין הלכה כמותו)'. כך פוסק גם רבנו חננאל, בן המאה העשירית מהעיר קירואן שבצפון אפריקה.
 

צריכה יומיומית

דברי התוספות על אתר (ד"ה 'לאפוקי מדרב') ארוכים למדי, ואוצרים בתוכם דיון מורכב בין גדולי בעלי התוספות. עיון בדעות המובאות בהם חושף מציאות מיוחדת במינה במסורת ההלכתית וההיסטורית שבארצות צפונה של אירופה. אך לפני שאנו ניגשים למשימה, יש להבין את המציאות הריאלית שבארצות אלו במאות ה-13-10. ראשית יש לדעת שרוב בני האדם באותה תקופה לא שתו מים. העניים שתו שיכר, בלשוננו בירה, ואילו מי שהייתה הפרוטה מצויה בכיסו שתה יין, שנחשב למוצר בסיסי ביותר. סולובייצי'ק מביא נתונים מדהימים על כמויות היין שנשתו באירופה באותה תקופה. לקנונים במנזר סנט-פול שבצרפת הוקצבו 17 ליטר שיכר ליום לאיש, ולנזירים ממנזר בטל (Battle) שבאנגליה הוקצבו 'לא פחות' מ-16 ליטר ביום. אכן, גם בעת העתיקה כמויות השתייה שבארוחה לא נתפסות במושגים של ימינו. כך למשל מובא בבבלי תענית ל ע"א:

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה. אמר רבי יהודה: כיצד משנה? אם היה רגיל לאכול שני תבשילין - יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם - סועד בחמשה. היה רגיל לשתות עשרה כוסות (!) - שותה חמשה כוסות.

על פי הערכה סבירה, קהילה יהודית בת עשרים משפחות צרכה בין 25,000 ל-30,000 ליטר יין בשנה, ועיר בת אלפיים משפחות צרכה בין 2.5 ל-3 מיליון ליטר בשנה! מכאן ניתן להבין כי היין שימש כמצרך מזון ולא כמותרות, וכי הימנעות מהנאה מיין שנגע בו גוי פירושה הוא איסור על סחר באחד ממוצרי היסוד שבשוק הסחורות הימי-ביניימי, איסור שהיווה נטל כבד על יהודי אשכנז.

נשוב כעת לתוספות שבמסכתנו. ראשית מביאים תוספות את מסורת הפסיקה המזרחית המתירה בשתייה יין שנגע בו גוי בן יומו, 'והוא הדין קטנים שאין יודעים בטיב עבודת כוכבים, ובן יומו לאו דווקא'. אלא שכאן מביאים התוספות 'תגלית' חדשה בשמו של רש"י, המובאת על ידי נכדו הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, 1080-1160), וחתנו הריב"ן (ר' יהודה בן נתן):

ועוד פירשו רשב"ם והריב"ן בשם רש"י, שכתוב בתשובת הגאונים כי בזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין, כי עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, וחשובין כאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, והוו להו כתינוק בן יומו. ועל זה אנו סומכין לגבות יינות העובדי כוכבים בחובותינו.

החלת דינו של שמואל על גויים ב'זמן הזה', מהווה, לפחות פוטנציאלית, מהפכה הלכתית בתחום יין הגוי. מעתה הפוסקים כשמואל יתירו כל מגע גוי שאינו לשום טקס דתי! אמנם, יש לזכור כי מקור תשובת הגאונים הוא בבבל שתחת השלטון המוסלמי, והתוספות חיים בצפונה של אירופה הקתולית, אך בעיני הפוסקים אין משמעות לכך. בסיס מציאותי יש להיתר זה, כיוון שבימיה של העבודה זרה הפגאנית ניסוך היין היה חלק בלתי נפרד מהווייתה, עד כדי כך שגוי כשהיה רואה יין מיד היה מנסכו לאלוהיו, אף שהיה משתמש בו לצרכיו. ניתן אולי להשוות זאת להצטלבות הנוצרי בכל רגע ורגע. אלא שבעולם המוסלמי נאסר היין לגמרי, ואף בזה הנוצרי צומצם השימוש בו לטקסים המנוהלים על ידי הכמרים בכנסייה.
 

מסקנה מרחיקת לכת

מכל מקום, התוספות מעגנים בתשובת הגאונים את ההיתר לקבל מהגוי את יינו כהחזר לחוב. ברור שהיתר זה משמעותי ביותר, שהרי בלעדיו ייתכן שהגוי לא היה משיב את חובו כלל. היתר זה אינו כולל כל הנאה ביינו של הגוי, ועדיין עומד האיסור במסחר בו. כך מובא בשמו של רש"י בספר אור זרוע, סי' ר"כ:

ואף על פי שאנו אומרין שבזמן הזה מותר בהנאה משום פסידו של ישראל נקל בו, אבל כמה שאפשר להרחיק, ירחיק.

כעת נכנסים לדיון שני ענקי בעלי התוספות, הלא הם רבנו תם ור"י הזקן. ר' יעקב בן ר' מאיר (1100-1171), נכדו של רש"י, היה אחיו הצעיר של הרשב"ם. ר"י הזקן הוא ר' יצחק בן שמואל מדמפייר Dampierre-Sur-Aube)), אחיינו של ר' תם ונינו של רש"י, שבנו אלחנן נהרג על קידוש ה' בחייו, בשנת 1184. והנה, נודע לר"י הזקן כי דודו ר"ת פוסק כשמואל מחד, ומקבל את פסק הגאונים מאידך. המסקנה המתבקשת מצירוף זה מתמיהה אותו מאוד:

ועל דבר זה שלח לו ר"י לר"ת הא חזי (הרי ראה) דמינך ומאבוך ומאחוך משתרי (שממך ומאביך ומאחיך מותר) מגע עובד כוכבים ביין לעלמא אפילו בשתיה. דאחיך ר' שמואל פסק בשם אביך (הכוונה כמובן לסבא) רבנו שלמה דהעובדי כוכבים בזמן הזה אינן חשובים אלא כתינוק בן יומו. ואתה פוסק בתינוק בן יומו כשמואל, דאית ליה (שיש לו) דאינו עושה יין נסך לאסור אף בשתיה!

על אף שכל שהתירו היה קבלת יין בתורת חוב, אם לוקחים בחשבון את כל הנתונים, הרי שיינו של הגוי לא רק מותר בכל הנאה, אלא מותר אף בשתייה – מסקנה שאין לקבל בשום פנים ואופן. ר"ת מתכחש לשמועה שיצאה בשמו:

והשיב לו ר"ת, כי התלמיד שכתב נבהל היה לפסוק וחס ושלום שלא עלה על לבו אלא ודאי קיימא לן כרב באיסורי לגבי שמואל, ותינוק בן יומו עושה יין נסך לאסור בשתייה, ועובדי כוכבים בזמן הזה ודאי הם כתינוק בן יומו כפסק רבנו שלמה.
 

סלידת הנפש

אם כך, המסקנה המתבקשת היא שמגע של גוי בימינו אינו אוסר בהנאה, ומותר לסחור בו. אלא שלא כך הייתה מסקנת הדברים בין פוסקי אשכנז, והם החמירו מאוד בסתם יינם. הנה למשל דברי ר' אליעזר בן ר' נתן, מראשוני בעלי התוספות בגרמניה (הראב"ן, 1090 – 1170, ע"ז סי' ש"ו):

ויין של גוים ודאי אסור לישראל לקנות ולהרויח בו אף על פי שהוא סתם יין, משום הרחק מן הכיעור. ומשום סחור סחור לכרמא לא תקרב.

המאמץ ליישב בין המסקנות ההלכתיות המתבקשות לבין הנטייה החזקה לאיסור והרתיעה מכל מגע עם סתם יינם נמשך לאורך כל תקופת בעלי התוספות. המציאות גם היא הייתה מורכבת; מצד אחד נרתעו בני אשכנז מיין הגוי ושימרו את איסורו בניגוד לנעשה בתפוצות אחרות באירופה, אך מצד שני לא יכלו לעמוד בלחץ הכלכלי וסחרו בו. תגובת מנהיגיהם היתה ש'מוטב יהיו שוגגים ואל יהו מזידים'. מה הסיבה למצב זה באשכנז? על כך עונה פרופ' סולבייצ'יק:

נפשם של יהודי אשכנז סלדה מיין העשוי על ידי דריכת גויים.... סלידה זו מילאה את הלבבות עד לרבע השלישי של המאה ה-13, כחצי יובל שנים קודם שירד המסך על יהודי צרפת, למרות שיטותיהם המקלות של רש"י ור"ת... היהודים ראו ביין נסך ביטוי הולם להבדל התהומי שבינם ובין שונאיהם שהקיפום. הם קיימו את איסורי יין נסך מפני שרצו בהם... מנהג אבות היה להם לתורה והם קיימו מה שקיבלו על אפם וחמתם של הגויים... סירובם של בני קהילות אשכנז להקל מעול איסור יין נסך והמחיר הכבד ששילמו בעד קיומו הניעו את בעלי ההלכה להצדיק את מעשיהם כאן, ולראות בוויתוריהם הנקודתיים למציאות האכזרית דבר שהוא בבחינת הכרח שלא יגונה, ולהפטיר אחריהם 'מוטב יהו שוגגים ואל יהו מזידין'.
 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר