מנהגים שהתבטלו

הרב דב קדרון

סנהדרין סד ע"ב

רש"י מסביר שהיה מנהג שילדים קופצים בימי הפורים, שהייתה חפירה בארץ, והאש בוער בו, והוא קופץ משפה לשפה, ובספר הערוך (ערך שוור) הביא את המנהג הזה בביאור נרחב יותר:

מנהג בכל העולם כולו שבחורים עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים, ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה, ועומדין סביבה ומזמרין, ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש.

מנהג אחר מובא על ידי הרמ"א (דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצ), הכותב:

שנוהגים בצרפת ובפרובינציא שהתינוקות לוקחים בידן אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן וכשמזכיר הקורא במגילה המן מקישין זו על זו למחות את שמו שנאמר (משלי י ז) ושם רשעים ירקב וכן אמרו במדרש תמחה את זכר עמלק (דברים כה יט) אפילו מעל העצים ומעל האבנים עכ"ל וכן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים ומסיים לכן אין ללעוג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו. עכ"ל.

הגר"מ מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים (בספרו סנסן ליאיר בחלק השו"ת, סימן י"ב) כתב: "ולמה לא יחזירו עטרה ליושנה לעשות המשחק הנזכר בגמרא (סנהדרין ס"ד ע"ב) ומבואר בערוך ערך 'שוור', של שריפת המן במדורה, מנהג שנתקיים למעשה בכל תפוצות הספרדים עד ימינו ונשכח ונתבטל".

נראה שזהו טבעו של מנהג (בשונה מהלכה), שהוא משתנה בהתאם לדור, למקום ולזמן, ולא כל מנהג שנהגו פעם מתאים גם לזמננו ומקומנו, לכן אין במנהגים עניין של "להחזיר עטרה ליושנה".