מחלוקות רב אחא ורבינא
עבודה זרה לג ע"ב
"קינסא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר, וחד שרי.
והלכתא כמאן דאסר".
קשה,
הכיצד נפסקה הלכה כדעת האוסר,
והלא אמרו במסכתות פסחים דף עד ע"ב, וחולין דף צג ע"ב:
"אומצא ביעי ומיזרקי, פליגי בה רב אחא ורבינא. בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא. לבר מהני תלת, דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא - והלכתא כרב אחא לקולא".
כלומר שבכל מחלוקות רב אחא ורבינא הלכה לקולא!
עוד קשה, הכיצד פסקו במחלוקות אלו תמיד דוקא כדעת המיקל, והלא קרא רב יוסף בציניות במסכת פסחים דף נב ע"ב: "(הושע ד, יב) עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ - כל המיקל לו מגיד לו", כלומר שאין נכון לחפש ולנהוג בדוקא כדעת המיקל.
אלא ששתי שאלות אלו מתרצות זו את זו.
כתב הש"ך בקיצור הלכות פסיקה שלו, יורה דעה בסוף סי' רמב:
"כל היכא דאיכא ספיקא בהוראת איסור והיתר והוא דבר דאורייתא - ילך לחומרא.
ואי דבר דרבנן - ילך אחר המיקל.
ודוקא אם הב' החולקים הם שוים, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ומנין אפילו בשעת הדחק".
על פי דברים אלו מבואר, הכלל שכללה הגמרא שהלכה להקל במחלוקות שבין אותו הזוג, אינו אמור בכל מחלוקותיהם ממש, אלא רק במחלוקות באיסור דרבנן. או לפחות כאשר קיים ספק אם האיסור דרבנן, כי אז קיים ספק ספיקא לקולא. או גם בעניני ממון, כי גם אז, בספק הלכה כמיקל לנתבע.
וטעם הכלל הוא, שרב אחא ורבינא נחשבים לשקולים, ואין עדיפות לאחד על חבירו רק משום מעמדו. לכן הדרינן לכללא דספיקא דרבנן לקולא.
ואילו בגמרתינו, כיון שהמחלוקת היא בעניין שאיסורו מהתורה, אין מחלוקת זו כלולה בכלל הרגיל, והלכה בה כדברי המחמיר.
