הקנאה בויתור - בלא קניין
בבא בתרא פה ע"ב
"לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה".
הקשה בספר ראש פינה על שו"ע אה"ע ל, ט:
"ומה בכך שאינו מקפיד, והרי נכס של אדם שייך לו, כל עוד לא נעשה קנין?".
ותירץ, שכמו כן מצאנו במסכת בכורות דף יח ע"ב שכתבו תוספות שם:
"אקנויי קא מקני ליה מקום בחצרו - ואפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה".
ישוב נוסף ניתן לומר:
שהרי סוף סוף הכלי שייך לה. וכמו כן דיבר בספר ראש פינה על מקרה שהם שותפים בחצר נפילת הגט או הקידושין, ואינה יכולה לקנות משום שהחצר של שניהם.
לכן אין צורך בקנין הקנאה של הבעל, אלא די בהסתלקות מחלקו בלבד.
כי כיון שהסתלק הבעל מחלקו נותרה כל הרשות של האשה בלבד וקונה בה קנין חצר.
וכן "כליו של לוקח ברשות מוכר" נותרו "כליו של לוקח" בלבד שלא ברשות מוכר.
ובהסתלקות אין צורך בקנין, כמו שאמרו בתחילת פרק הכותב (כתובות דף פג ע"א)
במשנה: "הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך...
ובגמרא: תני רבי חייא: האומר לאשתו.
ופירש רש"י: "ולא תני כותב דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה".
מו''ר הגרז''ן גולדברג העיר על כך שבפרק הכותב מדובר בהסתלקות לפני שמגיע החפץ לרשותו, ואילו כאן מדובר שמוציא מרשותו רשות השייכת לו כבר.
אמנם עדיין מצאנו קרוב לזה בביטול חמץ, דסגי בדיבור. ובייחוד למ"ד שביטול חמץ הוא כעין הפקר. והטעם שדי כאן בדיבור, כיון שיש רגלים לדבר שהוא אכן מסתלק ומבטל.
