סקר
בעקבות מסכת זבחים - כמות הלומדים בשיעור שלי:
התדלדלה מאוד!
פחתה
אותו דבר
עלתה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מאי אסותא? למיפסק דמא, תחלי בחלא – שחליים תרבותיים

 

"אמר שמואל: האי פדעתא סכנתא היא, ומחללין עליה את השבת. מאי אסותא? למיפסק דמא - תחלי בחלא, לאסוקי - גרדא דיבלא וגירדא דאסנא, או ניקרא מקילקלתא" (עבודה זרה כח ע"א).

פירוש: ושוב לעניני תרופות בשבת. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי פְּדַעְתָּא סַכַּנְתָּא [פצע של חרב סכנה] הִיא, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. מַאי אָסוּתָא [מה הרפואה לזה]? לְמִיפְסַק דָּמָא [כדי להפסיק את הדם] תַּחְלֵי בְּחַלָּא [שחליים בחומץ], לְאַסּוּקֵי [כדי להעלות בשר לקרום על הפצע] גִּרְדָא [גרידה] של צמח הנקרא יַבְלָא, וְגִירְדָא דְּאַסְנָא [וגרידה של שיח הסנה], אוֹ נִיקְרָא מִקִּילְקָלְתָא [תולעים מהאשפה].  

"... תחלי וסיבורא סכנתא ... ת"ר: המקיז דם לא יאכל חגב"ש, לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. אם אכל, אמר אביי: נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי" (עבודה זרה כט ע"א).

פירוש: תַּחְלֵי וְסִיבּוּרָא סַכַּנְתָּא [אכילת שחליים ואחריה הקזת דם סכנה] ... הַמַּקִּיז דָּם לֹא יאכַל ארבעה דברים אלו שראשי תיבותיהם: חגב"ש, לֹא חָלָב וְלֹא גְּבִינָה וְלֹא בְּצָלִים וְלֹא שַׁחֲלַיִם. ושואלים: אִם אָכַל מה יעשה? אָמַר אַבַּיֵי: נַיְיתֵי רְבִיעָתָא דְּחַלָּא וּרְבִיעָתָא דְּחַמְרָא [שיביא רביעית חומץ ורביעית יין] וּנְעַרְבְּבִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנִישְׁתֵּי [ויערבבם יחד וישתה]. 

"השחלים אין בהם משום גילוי ובני גולה נהגו בהן איסור ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו" (עבודה זרה ל ע"ב).

פירוש: הַשַּׁחֲלַיִם מעין גרגירים ששוחקים אותם ועושים מהם משקה או תבשיל אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי, וּבְנֵי גוֹלָה נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר. ומעירים: וְלֹא אֲמַרַן [אמרנו] דבר זה אֶלָּא בזמן דְּלֵית בְּהוּ חַלָּא [שאין בהם חומץ], אֲבָל אִית בְּהוּ חַלָּא [אם יש בהם חומץ] מִיגְרֵי בְּהוּ [מתגרה בהם] ואינם שותים ממנו. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).



שם עברי: שחליים תרבותיים   שם באנגלית: Garden Cress   שם מדעי: Lepidium sativum

שם נרדף במקורות: תחלי   שמות בשפות אחרות: ערבית - רשאד


נושא מרכזי לעיון: מהו צמח השחליים ומהם מאפייניו הפרמקולוגיים?


השחליים הוא שמו של סוג במשפחת המצליבים. שם הסוג נגזר מצורת הפרי דמוי השחלה הכפולה (שחליים). בארץ ישראל גדלים שבעה מיני בר השייכים לסוג והמין שחליים תרבותיים שמוצאו מאיזורנו (תמונות 1-2). את המין התרבותי ניתן למצוא בארץ גם כצמח בר, פליט תרבות, בשטחים מופרעים בחבל הים תיכוני של ישראל ובעיקר במישור החוף.

השחליים התרבותיים הם צמח חד-שנתי שגובהו 30-60 ס"מ. עליו התחתונים גזורים, מנוצים וצבעם ירוק-כחול. הפריחה בחודשים מרס-מאי. הפרחים הזעירים ערוכים בתפרחות צפופות וצבעם לבן. הפרי הוא תרמילון דמוי משולש, פחוס ומאורך. מועד האיסוף: ינואר-אוגוסט. מגדלים את השחליים בחורף משום שחום או יובש גורמים לפריחה מוקדמת. זהו גידול קצר-חיים, שניתן לקטוף מעליו כבר שבועות ספורים לאחר הזריעה.

מגדלים את השחליים התרבותיים בהיקף קטן בעיקר לצריכת עליו הטריים והוא נמכר בדרך כלל בשווקים כאגודת עלים בדומה לפטרוזיליה. הוא נמכר גם באריזת נבטים מוכנים לאכילה (תמונות 3-4). לעלים הצעירים טעם חריף בעל ארומה חרדלית בדומה למינים נוספים במשפחת המצליבים (על מקור הטעם ראה גם "ריח צנון אני מריח בגליל"). בניגוד לרוב המינים במשפחה לשחליים עלים קטנים בעל מראה עדין המתאים גם לקישוט מאכלי דגים ובשר. שימוש נוסף הנעשה בשחליים הוא ניצול הזרעים כתבלין חריף הדומה לחרדל (הזרעים מכילים כ-58% שמן) (תמונה 5).

הזיהוי של השחליים מתבסס על מסורת רציפה. למשל, רש"י כאן (עבודה זרה כח ע"א) מפרש: "תחלי בחלא - ישקוהו שחלים בחומץ תחלי קרישו"ן בלע"ז". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את הלע"ז קרישו"ן (creson) לשחליים. רע"ב מפרש: "השחלים - בערב"י חב אל שאר, ובלע"ז קרישו"ן"

השחליים שימשו למזון, לתבלין ולרפואה. בסוגייתנו מתוארים השחליים כצמח שהשתמשו בו יחד עם חומץ בתחילת תהליך הריפוי של פצע דקירת חרב. תפקידם היה לעצור את שטף הדם. בלשון הגמרא: "למיפסק דמא - תחלי בחלא". מפרש רש"י: "ישקוהו שחלים בחומץ, תחלי קרישו"ן בלע"ז". מעניין שבהמשך (עבודה זרה כט ע"א) ההתייחסות אל השחליים שונה והם נחשבים כמזיקים: "המקיז דם לא יאכל חגב"ש לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. אם אכל: אמר אביי, נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא, ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי וכו'". ניתן להניח שהשחליים גורמים לקרישת הדם והיחס אליהם תלוי בנסיבות השימוש. על מנת לעצור דימום רצוי לשתות את השחליים ואילו למקיז דם, כלומר לפני ההקזה, עדיף לא לשתות שחליים שימנעו את שטף הדם שבו מעוניינים בשעת ההקזה. ניתן להסיק מרשימת הזוגות שמביאה הגמרא לפני ואחרי הזוג "תחלי וסיבורא" שאכן השחלים מקדים את ההקזה. למשל בזוג "אישתא וסיבורא" ברור שהקדחת מקדימה את ההקזה. רבינו חננאל מפרש במקום באופן שונה: "מי שהקיז דם ויאכל שחליים סכנה". הוא מבין שאכילת השחליים מסוכנת לאחר ההקזה. רבינו חננאל מפרש במקום באופן שונה: "מי שהקיז דם ויאכל שחליים סכנה". הוא מבין שאכילת השחליים מסוכנת לאחר ההקזה. לאור פירוש הר"ח מעניינת הצעתו של ד"ר מיכאל פקטורוביץ הסבור שהסכנה היא בחסימת עורקים על ידי קרישי דם שלא נשטפו באופן מיטבי לאור כך שזרימת הדם איטית יותר בגלל השפעת השחליים. מסיבה זו אין לצרוך חומרים הגורמים לקרישה לאחר תרומת דם (הגירסה המודרנית להקזת דם).

על היחס הדו-משמעי אל השחליים, כצמח תרופה, נוכל ללמוד גם מדברי הסוגייה ביומא (מט ע"א): "והאמר רבי יהושע בן לוי: לי התיר רבי חנינא לשתות שחליים בשבת! לשתות? פשיטא, דתנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה! אלא: לשחוק ולשתות שחליים בשבת. היכי דמי? אי דאיכא סכנתא משרא שרי, ואי דליכא סכנתא מיסר אסיר! לעולם דאיכא סכנתא, והכי קא מבעיא ליה: מי מסיא דניחול עלייהו שבתא, או לא מסיא, ולא ניחול עלייהו שבתא"(1). בהו"א אין לגמרא ספק שהשחליים הם תרופה ולכן גם אין ספק שהם מותרים: "... פשיטא, דתנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה!". לעומת זאת במסקנה עולה ספק אם הם מועילים: "... מי מסיא דניחול עלייהו שבתא, או לא מסיא, ולא ניחול עלייהו שבתא". לאור הסוגיה בעבודה זרה ניתן לטעון שהספק אם שחליים מרפאים או לא אינו מתייחס לשחליים עצמם, שהרי הם בוודאי צמח תרופה, אלא למחלה הספציפית.

בגמרא לא נכתב במפורש מהו טיב הטיפול בעזרת השחליים וייתכן ליישב את הפער בין שתי הסוגיות באופן נוסף. כתרופה לדימום מפצע יש להכין משחליים וחומץ משחה ואילו שתייתו לפני ההקזה עלולה להזיק. אכן שני הסברים אלו מופיעים בדברי התוס' במקום: "תחלי בחלא - ישקוהו שחלים בחומץ קרשו"ן ויש מפרשים לשום על המכה". ייתכן ובגלל סתירה זו הרשב"ם גרס "תבלי" ולא "תחלי" כלומר שמורחים לפצוע תבלין בחומץ על גבי הפצע.

התייחסות רפואית נוספת מתארת את השחליים כגורם מחלה: "עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה, אלו הן: האוכל בשר שור, שומן בשר, צלי בשר, ציפרים וביצה צלויה ושחלים, ותגלחת, ומרחץ, וגבינה וכבד. ויש אומרים אף אגוזים, ויש אומרים אף קשואין וכו'" (עבודה זרה כט ע"א). גם בתאור זה אין בהכרח סתירה לנאמר לגבי התכונות המועילות של השחלים משום שהשפעתם תלוייה באופי השימוש או במטרתו. ייתכן וגם מאכל המועיל בדרך כלל יגרום נזק לחולה בעת החלמתו.

ניתן, אולי, להכריע בין שני הפירושים שהובאו בתוס' לגבי אופן השימוש בשחלים (משקה או משחה) מתוך כך שהגמרא אומרת שאין בהם איסור "גילוי". "השחלים אין בהם משום גילוי ובני גולה נהגו בהן איסור ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו" (עבודה זרה ל ע"ב). משתמע, אם כן, מדברי הגמרא ששחלים בחומץ היו משקה שהרי אם לא כן מה החידוש בכך שבהם משום גילוי? החשש בגילוי הוא רק שמא יבוא נחש וישתה ויטיל במשקה ארס. מפירוש רש"י במקום ניתן אולי ללמוד על מנגנון הפעולה של השיקוי שחליים בחומץ. מפרש רש"י: "מיגרי בהו – החומץ מתגרה ונלחם בחכן של הנחשים ואין שותין בו ממנו". על פי פירוש זה השחליים והחומץ עשויים לשמש כחומר מחטא בגלל היותם חריפים. התוס' בשבת (קי ע"א ד"ה "וליתי אגנא דתחלי") מבין באופן הפוך ולדעתו החומץ מהווה גורם מושך עבור הנחש.

לאור סגולותיו של הצמח על פי דברי הגמרא מעניין לבדוק אותן על פי הידוע בימינו. הצמח מקובל מאוד ברפואה העממית בעמים רבים: בהודו משמש הצמח כתרופה לאסטמה, דיזנטריה וחומר משתן. בסין ומדינות המזרח הרחוק הזרעים משמשים כנגד כאבי בטן, אסטמה, דלקת מעטפת הריאה ומיימת. במדינות שונות באפריקה הצמח נחשב לצמח מרפא יעיל מאד ולעיסת זרעים משמשת לטפול בדלקות גרון, אסטמה, כאבי ראש, הפרשת יתר של שתן והפרעות מחזור. הוא משמש לטיפול בגידולים ברחם, פוליפים באף וסרטן השד. בערב הסעודית משתמשים בזרעים להורדת חום, נגד שיגרון וריפוי מהיר של שברים. בין עדות ישראל וערביי הארץ השחליים משמשים כתרופה נגד שיעול, ליחה המצטברת בקנה הנשימה, כאבי ראש, חולשה גופנית, דיכאון ועצבנות, פצעים מוגלתיים, כאבים בתקופת ההריון, דלקות ונפיחות בעיניים.

גם במחקר המודרני נמצאו השפעות בתחומים שונים. במחקרים קליניים(2) נמצא שמיצוי של השחליים הוא בעל פעילות אנטי דלקתית, מוריד חום, משכך כאבים, פעיל כנגד אולקוס ובעל השפעות המטולוגיות. התברר שמיצוי של השחליים גורם לעליה במהירות קרישת הדם. ממצא זה מתאים להצעה שהעלתי לעיל לגבי תפקיד השחליים בריפוי פצעים מדממים.

במחקר שנערך על חולדות נמצא שלתמצית שחליים יש השפעה כימית מגינה נגד השפעות מסרטנות (genotoxice ffects) של תרכובות heterocyclic amines (תרכובות הידועות כבעלות השפעה מסרטנת). השחליים ומרכיביו משרים את יצירת האנזים UDP glucuronosyltransferase הממלא תפקיד מפתח בניטרול תרכובות אלו והפעילות המוגברת של אנזים זה עשוייה להיות, לפחות באופן חלקי, אחראית להפחתה שהתגלתה בפצעים הטרום ממאירים והאפקטים המושרים על ידי 2-amino-3-methylimidazo [4,5-f] quinoline (תרכובות קרצינוגנית מסוכנת). כמות התמצית הדרושה להביא לאפקטים אלו קטנה והיא בסדר גודל לרמה הנצרכת בעת אכילת סלט המכיל שחליים.

כפי שנהוג היום גם אבותינו ניצלו את העלים ואת הזרעים של השחליים ולכן שניהם היו חייבים במעשר לדעת הכול: "... וחכמים (החולקים על רבי אליעזר בשבת) אומרים: אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד" (מעשרות פ"ד מ"ה). על השימוש בזרעים טחונים כתבלין אנו לומדים בתוספתא: "שחלים שטרפן מערב שבת נותן לתוכן חמץ ושמן” (שבת יד, י"ג) וכך גם בגמרא בשבת (קמ ע"א): "שחליים ששחקן מערב שבת, למחר - נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב וכו". ברור שאין הכוונה להכנת תרופה כמתואר בסוגיה אלא למזון שהרי הדבר אסור בשבת.

על מקום גידול השחליים אנו לומדים מאגדות החורבן: "אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. כפר ביש, דלא יהבי ביתא לאושפיזא; כפר שיחליים, שהיתה פרנסתן מן שחליים" (גיטין נז ע"א). 

 

   
תמונה 1. שחליים  עדינים - פרחים ופירות     
צילם: דרור מלמד
 

 תמונה 2.  שחליים  עדינים - פירות      צילם: דרור מלמד

 

תמונה 3. נבטי שחליים          צילם: Rainer Zenz

 

   
תמונה 4. שחליים תרבותיים           צילם: Vincent de Groot  

 תמונה 5. זרעי שחלים          צילם: Frank Vincentz


 

הרחבה

אצרף לדיון על השחלים מספר שורות בהן אציג את הגישה על פיה ניסיתי להתייחס ל"רפואות הגמרא" המופיעות בדפים שלפנינו. רבים עסקו בשאלה כבדת משקל זו מתוך נקודות מבט שונות. יש שרצו להפיק מתוך דברי הגמרא תועלת לחיי היום יום אך הרוב דנו בדברים בגלל הקשיים העקרוניים שהם עוררו ובמיוחד הקושי להבין את הריאליה שבהם. סכום מעניין ניתן למצוא במאמרו של הרב מרדכי הלפרין "מדע ורפואה בתלמוד - קבלה או אקטואליה? על ההבדל בין הדרכה רפואית לבין הלכה פסוקה" (אסיא עא-עב, שבט תשס"ג (ינואר 2003) כרך יח, ג-ד).

התייחסות קדומה לנושא אנו מוצאים בדברי רב שרירא גאון: "צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון, ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון, וכחד חד קצירא אמרונין, ולאו דברי מצוה אינון. הלכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעביד מנהון מידעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקא לה, וליכא דליתי נפשיה לידי סכנה. והכין אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא דלא למעבד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה כגון קיבלא דקים ליה לההוא דעביד ליה דלית ביה עקתא" (אוצר הגאונים, כרך י, על גיטין סח,ב, תשובה שעו). מתרגם הרב הלפרין (שם): "צריכים אנו לומר לכם שחכמים לא רופאים הם, וסתם דברים שראו בזמנם, וכאחד החולים אמרום ולא דברי מצוה הם. ולכן לא תסמכו על הרפואות הללו, ואין עושה בהם דבר אלא לאחר שיבדוק וידע בודאי מרופאים בקיאים שאותה רפואה לא מזיקה, ולא יביא עצמו לידי סכנה. וכך למדו אותנו אבותינו ואבות אבותינו שלא להשתמש בתרופות הללו אלא במה שברור כי המשתמש בהם אינו ניזוק כגון קיבלא".

אני רוצה להוסיף נדבך נוסף על פי דברי הרמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג סוף פי"ד בתרגום רשב"י אבן תיבון). "ולא תבקש ממני כל מה שזכרוהו מעניין התכונה למה שעניין נמצא, כי החכמות הלימודיות היו בזמנים ההם חסרות ולא דברו בהם בדרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם או מאשר שמעו מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה. אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכים למציאות אשר התבאר מציאותו במופת, הוא יותר ראוי באדם המעולה המורה על האמת לעשותו". הרמב"ם בדומה לרב שרירא גאון איננו מתייחס לנושאים המדעיים בדברי חכמים כאמת שאין עליה עוררין אך יחד עם זאת מציע, בכל מקום שהדבר ניתן, ליישב את דבריהם עם האמיתות שהוכחו. אם אתרגם את המשפט האחרון למונחים מעשיים הרי שבמאמר זה ובדומיו נעשה מאמץ לזהות בצד הקשיים הרבים (פרשנות הסוגיה, זיהוי המינים וכו') ריאליה רפואית העשויה להתאים לדברי הגמרא. המאפיינים הפרמקולוגיים הרבים של השחלים מחזקים את התחושה שיחד עם כל קשיי יישום "תרופות הגמרא" לימינו הן מבוססות, לפחות בחלקן, על אמת מדעית. 
 


(1) פירוש: "וְהָא [והרי] אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לִי הִתִּיר ר' חֲנִינָא לִשְׁתּוֹת שַׁחֲלַיִים (מין ירק) בַּשַּׁבָּת לצורך רפואה, משמע שר' חנינא היה גדול ממנו! אגב הזכרת הענין תוהים: לִשְׁתּוֹת, פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע אסור יהיה לשתות? דִּתְנַן [שהרי שנינו במשנה]: כָּל הָאוֹכָלִין, כלומר: דברים הראויים לאכילה אוֹכֵל אָדָם, גם אם הוא מתכוין בכך לִרְפוּאָה. וְכָל הַמַּשְׁקִין הראויין לשתיה שׁוֹתֶה, גם אם מועילים לִרְפוּאָה, ולא גזרו עליהם משום איסור רפואה בשבת! אֶלָּא, השאלה היתה: האם מותר לִשְׁחוֹק וְלִשְׁתּוֹת שַׁחֲלַיִים בַּשַּׁבָּת. ושואלים: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִי דְּאִיכָּא סַכַּנְתָּא [אם יש סכנה בדבר] וזו היא התרופה לכך מִשְׁרָא שָׁרֵי [היתר גמור הרי הותר]. וְאִי דְּלֵיכָּא סַכַּנְתָּא [ואם אין סכנה] מֵיסַר אֲסִיר [אסור הדבר], שהרי זו מלאכה אסורה ממש! ומשיבים: לְעוֹלָם יש לפרש דְּאִיכָּא סַכַּנְתָּא [שהיתה בכך סכנה] וְהָכִי מִבָּעֲיָא לֵיהּ [וזה שנסתפק לו]: מִי מַסְיָא, דְּנֵיחוּל עֲלַיְיהוּ שַׁבְּתָא [האם מרפא משקה זה שראוי לחלל עליו את השבת], אוֹ לֹא מַסְיָא [מרפא] וְלֹא נֵיחוּל עֲלַיְיהוּ שַׁבְּתָא [יחללו עליו את השבת]. ושואלים: אם לא היתה זו שאלה הלכתית, אלא בעיה רפואית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

(2) M. A. Al-Yahya et al, 1994. 'Pharmacological and Safety Evaluation Studies on Lepidium sativum L, Seeds'. Phytomedicine Vol. 1/1994 pp. 155-159.
A. N. Paranjape, A. A. Mehta. 2006. 'A Study on Clinical Efficacy of Lepidium sativum Seeds in Treatment of Bronchial Asthma'. IJPT 5:55-59,

 

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: "שחליים עדינים". 




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר