הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

לחיי שעה לא חיישינן

עבודה זרה כז ע"ב

 
"אמר רבא א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן:
ספק חי ספק מת - אין מתרפאין מהן, ודאי מת - מתרפאין מהן.
מת, האיכא חיי שעה!
לחיי שעה לא חיישינן.
ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן?
דכתיב: (מלכים ב' ז, ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, והאיכא חיי שעה! אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן".

הקשה התוספות, והלא אמרו במסכת יומא דף פה ע"א:
"מצאוהו חי מפקחין.
מצאוהו חי?! פשיטא!
- לא צריכא, דאפילו לחיי שעה".
כלומר שמחללים שבת אפילו לצורך הארכת חיי מי שנוטה למות.
אם כן ודאי שחיישינן לחיי שעה, הרי מחללים אפילו שבת לצורך זה!
ותירץ התוספות שכוונת גמרתינו שלא חוששים לחיי שעה, רק עבור סיכוי לריפוי גמור.
כדברי התוספות כתבו עוד ראשונים.

לשון הפסוק ממנו נלמד הדין, במלכים ב ז, ג-ד:
אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ?!
אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם
וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ
וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ.

לדברי התוספות צריך להתייחס לקטע הפסוק המובא בגמרא כאילו נכתב בסופו וגו'.
ואמרו המצורעים: אם נבא לעיר נמות, וכן אם נשאר במקומינו נמות גם כן, ולא צפויה לנו בעיר אריכות ימים רבה יותר. וראיית הגמרא היא מכך שהם לא חששו שהאויבים ימיתום מיד.

אולם, כתב רבינו יהונתן על הרי"ף במסכת יומא דף ה ע"א:
"לחיי שעה, שאע"פ שפשיטא לן שימות לסוף שעה שנחלל עליו את השבת, מהו דתימא משום חיי שעה לא נחלל עליו את השבת, קמ"ל דמחללין, משום דבההיא שעתא יכיר בוראו ויתודה על חטאתיו בפה או בלב".
וכן כתב בבית הבחירה למאירי מסכת יומא דף פה ע"א:
"התחילו לפקח ובדקו בחוטמו ומצאוהו חי משלימין בפקוחו אף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה".
משמע מדברי רבינו יהונתן שהצורך בהארכת חייו הוא שיתוודה. ואם אינו יכול לדבר, לפחות יהרהר. אולם אם אינו בהכרה כלל, אין תועלת בהארכת חייו.
להבנה זו, אין חובה בעצם הארכת החיים, וכמשמעות הגמרא לעיל בדף יב ע"ב, כמו שנתבאר שם.
ולמרות שאין חובה בהארכת חיים, מותר לחלל שבת לצורך הארכת חיים, כי גם חיי שעה הם בכלל "וחי בהם".
להבנה זו מבואר למה הגמרא למדה דין זה דוקא מהפסוק אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר, ולא מהפסוק שלפני כן - מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ.
כי הפסוק: אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ - כך משמעותו: כאפשרות ראשונה הם הציעו: אולי נבא לעיר, שכן יש בעיר כמות מסוימת של מזון. והם דחו זאת, כי בגלל הרעב הם ימותו שם לבסוף. והם המשיכו לומר: אם נשאר במקומנו ודאי שנמות בקרוב, שכן אין לנו פה אוכל כלל. ודוקא מזה שהם דחו את האפשרות להעדיף את העיר על פני ההשארות במקום, נלמד שאין חובה בהארכת החיים במעט.
להבנה זו הלשון "לחיי שעה לא חיישינן" הוא כפשוטו, שאין חובה לחוש לחיי שעה.