בהמה שנתיחדה עם גוי
עבודה זרה כג ע"א
"דלמא לעולם אימא לך: אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא, דמתיירא משום הפסד ממונו".
בדומה לזה אמרו בסוגיתנו בירושלמי:
"שנייא {שונה} היא אשה שדרכה לצווח,
הגע עצמך, שהיתה חרשת דרכה לרמז {גם אילמת לכל הפחות מרמזת}".
אין הכוונה שצווחת בשעת מעשה דוקא, שהרי בסיפא בחרשת יכולה לרמז רק לאחר מכן.
ואומר הירושלמי, שקיימת סברה חזקה יותר לאסור בדיעבד בהמה, שכן הגוי אינו חושש שהיא תגלה את אשר קרה.
דוגמה חיה כזו של התנהגותו של גוי שלא חשש שבהמתו תפתח את הפה מצאנו לעיל במסכת עבודה זרה דף ד ע"ב, ובמסכת סנהדרין דף קה ע"ב:
"בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה, אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?
אמר להו: ברטיבא {באחו} שדאי ליה.
מיד: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן {אֶל בִּלְעָם} הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ!
אמר לה: לטעינא בעלמא.
אמרה ליה: אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי!
אמר לה: אקראי בעלמא.
אמרה ליה: מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה! ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, כתיב הכא:
הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, וכתיב התם: (מלכים א א, ב) וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת {וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ}".
