ופליגא דידיה אדידיה
עבודה זרה דף יז ע"א
"עולא כי הוה אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ואמרי לה: אבי חדייהו.
ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: קריבה בעלמא אסור, משום לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב".
דברי הגמרא הם למעשה קושיה, הכיצד סתר עולא במעשיו את אימרתו הוא?
ואין לפרש שהוא חזר בו, כי אז היתה הגמרא אומרת: "ואף עולא הדר ביה, דאמר עולא וכו", כלשון הגמרא למשל במסכת ברכות דף יח ע"ב: "ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן...".
ותירץ התוספות:
"ופליגא דידיה אדידיה - ומה שהיה מיקל לעצמו היינו משום דדמיין עליה כי כשורא כדאמרינן בריש פ"ב דכתובות (דף יז.)".
כלומר, שאין כאן באמת 'מחלוקת' בינו לבין עצמו (מהרש"א) אלא שכאשר אין כלל תחושה של משיכה לאותה אשה, לא קיימת חובת הרחקה.
כדברי התוספות אמרו במסכת קידושין דף פא ע"ב: "שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה... אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכל לשם שמים".
פירש בחידושי הריטב"א בסוף המסכת שם:
"הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ב'), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד א') דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז א'), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ' א'), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".
וכן כתב בחידושי הריטב"א במסכת שבת דף יג ע"א:
"ופליגא דידיה אדידיה. פירוש, כי היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו, וכההוא דאמר (ברכות כ' א') דמיין עילאי כי קאקי חיורי".
וכן כתבו התוספות שם (ותוספות הרא"ש שם) :
ופליגא דידיה אדידיה - והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור, שצדיק גמור היה, כדאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף יז.) דרב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ומרקד א"ל רבנן אנן מהו למעבד הכי א"ל אי דמיא לכון כי כשורא לחיי ואי לא לא והספר לא חש לפרש ולהאריך כאן למה היה עושה.
אלא שקיים הבדל בין דברי התוספות בעבודה זרה לבין דברי הריטב"א והתוספות בשבת.
התוספות בעבודה זרה הזכיר רק את העדר ההרהור, ולא הצריך גם שיהא חסיד גדול המכיר ביצרו.
ראיה לדבריו באותו מעשה שהביא ברב אדא בר אהבה, ושאלו אותו התלמידים האם גם לנו הדבר מותר? והוא לא התיר רק למפורסמים בחסידות שבהם, אלא רק דרש שכל אחד יבדוק בעצמו שאינו מהרהר כלל בכלה.
גם בשאר המעשים שהביא הריטב"א לא הוזכר שהיתר זה קיים רק במופלגים בחסידות.
גם מצד הסברא קצת קשה מאי שנא חסיד, הרי קי"ל שאין אפוטרופוס לעריות. ואדרבה, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (מסכת סוכה דף נב ע"א).
אמנם קיים תנאי נוסף, שאותו מעשה יהיה לצורך כלשהו. כמו שפירש רש"י בקידושין שם: "הכל לשם שמים - ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה, ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה".
במשמעות "לשם שמים" הצריך גם העדר הרהור, וגם צורך חיובי כלשהו.
גם בעניין השיחה עם האשה שהזכיר הריטב"א, שנינו במסכת אבות א משנה ה: "ואל תרבה שיחה עם האשה", כלומר להרבות מעל הצורך.
ומבואר במסכת עירובין דף נג ע"ב:
"רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד".
הרי שלא גערה בו על עצם דיבורו לצורך ידיעת הדרך, אלא רק על תוספת המילים המיותרות.
וכמו כן במסכת בבא בתרא דף נז ע"ב:
"ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
כלומר שכאשר אין לו דרך אחרת להגיע למקום הנצרך לו, מותר לו לעבור בדרך שמצויות בה נשים שאינן מלובשות בצניעות, ולא מחייבים אותו להמנע לגמרי מהליכה זו.
