איסור לֹא תִקְרְבוּ
עבודה זרה דף יז ע"א
"...ועברתי על מה שכתוב בתורה: (משלי ה, ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ - זו מינות, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ - זו הרשות. ואיכא דאמרי: הרחק מעליה דרכך - זו מינות והרשות, ואל תקרב אל פתח ביתה - זו זונה.
וכמה? אמר רב חסדא: ארבע אמות...
ופליגא דרבי פדת, דא"ר פדת: לא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: (ויקרא יח, ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה".
הקשו בתוספות ד"ה ופליגא דרבי פדת, מניין שיש כאן כלל מחלוקת? רבי פדת הרי רק אמר שמן התורה אינו אסור אלא קריבה של גלוי עריות, אבל יכול הוא להודות שמגזירת חכמים צריך להתרחק מפתח זונה ארבע אמות!
וכן במסכת שבת דף יג ע"א:
"איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?...
תא שמע: (יחזקאל יח, ו) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה.
ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, (ויקרא יח, ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה".
גם בסוגיה זו קשה, מניין לגמרא שרבי פדת אינו מודה שמדרבנן אסור? אדרבה, ודאי רבי פדת אינו חולק שנחוצה הרחקה כדבריה המפורשים של המשנה (שם דף יא.) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה!
ותירץ ר"י שאמנם אין מחלוקת בדין, אלא בפירוש הכתוב בלבד, מהי משמעות 'קריבה', האם רק גלוי עריות ממש, או גם הרחקה, של ד' אמות ושל קורבה.
ובתוספות בשבת שם הובאו הסבריהם של רש"י ור"ת הסוברים שכוונת הגמרא 'ופליגא' למחלוקת לדינא.
ביאור נוסף:
דעת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כא, א שמי שחבק ונשק ערוה מן העריות דרך תאוה הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
ובספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנג כתב שהמקור בלשון ספרא פי"ג ה"ב: "לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה, ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות".
הטור הביא את הרמב"ם בלא חולק, וכן פסק בשו"ע אה"ע כ, א.
אבל הרמב"ן הקשה על הרמב"ם כמה קושיות, הובאו בביאור הגר"א שם ס"ק א, ביניהן: למה הגמרא לא הקשתה על דברי רבי פדת מהספרא? אלא שאין זו אלא אסמכתא!
והרמב"ם יתרץ שאכן אמרה הגמרא "ופליגא דרבי פדת", שברייתות אלו מפרשות שלשון קריבה משמעותו ההרחקות, וכן דעת הספרא. לדבריו אם כן זו מחלוקת לדינא - האם איסור קריבה הוא מהתורה או מדרבנן, כמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. דעת רבי פדת כרמב"ן. ודעת שאר הברייתות שבגמרא והספרא שקריבה כוללת את ההרחקות, והן אסורות מהתורה מהפסוק לא תקרבו לגלות ערוה. ופסק הרמב"ם כדעה זו.
