ספק בהבנת תוכן של שטר

נושא:
אביי מנסח כאן כלל במקרה של נוסח דו-משמעי בשטר מלוה: "יד בעל השטר על התחתונה", וחוזר עליו בדף סז, עמוד א.

שאלות תג"ל:
מהן ההגיון העומד מאחורי כלל זה?
 
הסבר דרך תג"ל:
אביי סובר שמלוה בעל השטר לא נחשב מוחזק בנכסי הלוה למרות שאפשר ואף סביר לפרש את נוסח השטר לטובתו.
הלוה נחשב מוחזק בנכסי עצמו, הוא ה"מרא קמא", וכל זמן שנוסח השטר לא ברור- הוא זוכה מספק. בעל השטר הוא המוציא, ועליו להביא ראיה. 

מה אתה חושב? 
באיזה מקרים כלל זה לא תופס? למה?