טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא – חזרת הגינה

"משנה: ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית, ויוצאין בקלח שלהן ... גמרא: חזרת - חסא. עולשין - הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה" (פסחים לט ע"א).

שם עברי: חזרת הגינה   שם באנגלית: Horseradish   שם מדעי: Armoracia rusticana

שם נרדף במקורות: תמכא, תמכתא


נושא מרכזי: זיהוי התמכא.

בארצות אירופה המזרחית נקרא בשם חזרת הצמח חזרת הגינה (חריין) והשתמשו בו בליל הסדר למצוות מרור. על פי הגמרא החזרת היא החסה והיא ראשונה במעלה למצוות מרור: "ואמר רבא מאי חזרת? חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון" (שם). לזיהוי החזרת עם חזרת הגינה אין סימוכין ובנוסף לכך קשה להניח שצמח זה שימש כמצווה לכתחילה משום שהוא חריף ואיננו מר. רבים מתאמצים לקיים את מצוות המרור בעזרת צמח זה ואכילת "כזית" ממנו מהווה "עינוי" שלא ניתן לשאתו. על הקשר בין החזרת לחסה ראה במאמר "לא חזרת ולא קישות ולא צנון". רבים מבין החוקרים סבורים שחזרת הגינה היא התמכא ולא החזרת הכתובה בספרות חז"ל. רש"י במקום מפרש באופן שונה: "תמכתא - מרוביי"א". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם marrubie לצמח מורביון שהוא צמח מר ממשפחת השפתניים הנקרא היום מרמר מצוי. יש הטוענים ששמו הלטיני Marrubium vulgare התגלגל משמו העברי שתיאר את מרירותו.
 
על הסיבה שבגללה חדר החריין במקום החסה ניתן ללמוד משו"ת החתם סופר (חלק א (או"ח) סימן קל"ב):

"ואודות מצות מרור בפסח, אמת נכון הדבר מה שכתב החכם צבי [סי' קי"ט] והכי נהגו כל רבותי זצ"ל ואנו נוהגים אחריהם (לקיים את מצוות מרור בחסה), אך רגיל אני לדרוש בשבת הגדול מי שאין לו אנשים מיוחדים מסוימים בעלי יראה הבודקים ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות, על כן מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי טוב ליקח התמכא שקורין חריין, ואם הוא נמנה שלישי במשנה [פסחים ל"ט ע"א] והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר. מכל מקום חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזמן הזה דרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא שקורין חריין, ואם יש רמז בחסא דחס רחמנא עלן, אנו נאמר דתמכא ראשי תיבות: תמיד מספרים כבוד אל".

חזרת הגינה היא צמח רב-שנתי ממשפחת המצליבים (הכוללת גם את החרדל, הכרוב והצנון). הצמח גדל עד לגובה של מטר אחד, ומגדלים אותו בעיקר עבור שורשו דמוי היתד הגדול הלבן. יחד עם זאת, גם עלי הצמח הגדולים והשסועים אכילים. פרחיו לבנים וקטנים. בחקלאות מקובל להרבות את החזרת בעזרת ייחורים הנשתלים לרוב באביב ובסתיו.

השורש משמש כירק או תבלין. את התבלין מכינים על ידי ריסוק השורש והוספת מלח בישול וחומץ. לתבלין מוסיפים לפעמים סלק המקנה לו צבע אדום. חזרת משמשת גם להכנת כמה ממרחי חרדל.

שורש החזרת כשלעצמו כמעט איננו חריף, אולם כשהוא מגורד או נחתך, משתחררים אנזימים בלעדיים למשפחת המצליבים שאחראים לטעם החריף. העיקרי שבהם סיניגרין (Sinigrin) שהוא מרכיב ב"שמן חרדל" היוצר את הגירוי בטעם ובעיניים. יש להשתמש בחזרת מיד לאחר שגורדה או לערבבה בחומץ, מפני ששורשה הופך כהה, מאבד את חריפותו ומקבל טעם מריר ולא נעים כאשר הוא נחשף לאוויר ולחום.

חזרת מכילה אשלגן, סידן ומגנזיום, כמו גם שמנים נדיפים כמו שמן חרדל (שמן המופק מזרעי חרדל) הקוטל החיידקים. הסינגרין מתפרק בקיבה לאליל-איזוציאנטים (Allyl Isothiocynate) חומר בעל תכונות אנטיביוטיות, שיכול להסביר במונחים מודרניים את השימוש המסורתי בחזרת לטיפול במחלות דרכי הנשימה, זיהומים של דרכי השתן וצרות של מערכת העיכול. מחקרים מראים כי אכילה קבועה של אנזימים אלה אף עשויה להפחית את הסיכון להתפתחות סרטן ולמנוע התפתחות גידולים קיימים.

מקובל לטעון שלמעלה משני שליש מכמות החזרת בעולם גדלה בעיר קולינסוויל, אילינוי, ארצות הברית, המגדירה עצמה "בירת החזרת העולמית".
 

חזרת הגינה
צילם: Pethan

Anna reg

מרמר מצוי - משפחת השפתניים
צילמו:   Thomas Mathis, Veronica Sanchez


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.