צוואה וקנין - שני מסלולים

נושא:
לאדם על סף מיתה יש שני מסלולים אפשריים לחלק את נכסיו. המסלול הראשון הוא בדיבור בעל פה בלבד."דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו" ( דף קנא, עמוד א).
המסלול השני הוא של קנין במובן הרגיל, בשטר. המשנה והתלמוד מדגישים ששני המסלולים הם שונים ומנוגדים.דברי שכיב מרע לא צריכים מעשה קנין וחלים לאחר מיתה. בניגוד לקנין "רגיל" שזקוק למעשה קנין ואינו חל לאחר מיתה. יש כאן זוית ראייה על הייחוד של שעת המוות.

שאלות תג"ל:
מה פשר הניגוד בין שני המסלולים?

הסבר דרך תג"ל:
כוחה של תקנת שכיב מרע בכך שדבריו של השכיב מרע נאמרים מתוך תודעת מוות קרב.
מסביר ידידי הרב יעקב ליבי:
"אין שום כח קנייני בדברי שכיב מרע. החובה לקיים את דבריו נובעים ממצווה המוטלת על מקבלי הירושה לקיים את דברי המת. 'מצוה לקיים דברי המת' (גיטין דף יד, עמוד ב). חז"ל חיזקו מצווה זו ונתנו לו תוקף משפטי המחייב את היורשים. או אפשר לומר שהפקיעו את הירושה מהיורשים לשם קיום דברי המת שנאמרו בשעה שהיה שכיב מרע".
תקנה זו נותנת לאדם כבוד, חירות ושלוה שרכושו יגיע לאן שהוא מעוניין שיגיע לאחק מותו; כדברי רב נחמן קמז, עמוד ב "שמא תיטרף דעתו עליו". לכן דברי שכיב מרע לא צריכים מעשה קנין.
לעומת זאת, אדם שרוצה לעשות קנין, כגון כתיבת ונתינת שטר אינו בתודעת מוות, אלא בתודעה שהוא חי ונותן מתנה. אם כך, הנתיב הייחודי של דברי שכיב מרע אינו פתוח לפניו. הוא צריך להתנהל בדרכי קנין ה"רגילות", עם מעשה קנין שחל בחייו. 

מה אתה חושב?
בכל זאת, למה חשוב כל כך להדגיש את ההנגדה בין שני המסלולים?