דעת קונה בקנין קרקעות (2)

נושא:
המשנה אומרת שמוכר "בית כור עפר... הן חסר הן יתר...יותר מרובע לסאה...מחזיר לו..." כלומר המכר לא תופס לגבי העודף.
הברייתא אומרת במקרה זה "...כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח". בפשטות היא סבורה שהמקח קיים גם לגבי העודף.

 

שאלות תגל:
מהי הסברא מאחורי המחלוקת בין המשנה לברייתא כפשוטה?

 

הסבר בדרך תג"ל:
המשנה שמה דגש על מימד הקנין, ודעת מקנה וקונה. לכן ביותר מרובע לסאה, העודף הוא מחוץ למקח; לגביו המקח "בטל".
הברייתא כפשוטה שמה דגש על מימד רשות. מכיון שהקרקע ככלל היא ברשותו של הלוקח, לכן קנה הלוקח את כל הקרקע, ואין המוכר יכול לחזור בו.

 

מה אתה חושב?
לאן "סוגיא אזלא"?
במילים אחרות, לאיזה כיוון "מטה" האוקימתא של הברייתא את מסקנת הסוגיה?