מהו כיוון הקבורה לכתחילה?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קב ע"א
נוהגים בארץ וגם בחו"ל לקבור את המת באופן שמראה את האמונה בתחיית המתים, לכן כותב בספר גשר החיים (ח"א פט"ו ס"ה) שבירושלים ברוב חלקי הר הזתים שבמזרח העיר - מושכב המת ראשו למזרח ורגליו למערב, ובחלק הדרומי של ההר ראשו לדרום מזרח ורגליו לצפונית מערבית, כלומר תמיד רגליו לכיוון מקום המקדש, ובשאר עיירות ארץ ישראל, רגליו לירושלים, כאדם המוכן לקום לירושלים, ובחו"ל רגליו למקום שלשם נוסעים לארץ ישראל, ויש מקומות שנוהגים שיהיו רגליו לצד שער פתח כניסת בית העלמין, כמי שמוכן לצאת דרך השער.
החתם סופר (שו"ת יו"ד סימן שלב) הקשה על כך מהגמרא כאן, שבה נאמר שהיו רגילים לחפור כוכים לשני אורכי ורוחב המערה, כמין חי"ת, כלומר שלא כל המתים היו קבורים באותו כיוון. הוא מתרץ שרק בחוץ לארץ מקפידים על כך, אבל לא בארץ ישראל.
אולם בעל ספר עלי תמר (נזיר ט, ג) כותב שבכל מקום הקפידו על כך, אלא שבזמן המשנה שהיו קוברין במערה בכוכים, כל המערה נחשבת כבית אחד בן כמה חדרים עם שער יציאה, לפיכך לא היו מקפידים על כיוון הכוכים, אלא הקפידו ששער היציאה יהיה לכיוון המקדש, אולם בקבורה על פני שדה בית עלמין, אז מהווה כל קבר וקבר חטיבה בפני עצמו, ויש צורך להקפיד על הכיוון של כל קבר וקבר. בכל אופן הוא מוסיף שכל דבר זה של קפידת הרוחות הוא רק לכתחילה וכשאפשר הדבר, אבל במקום דוחק אין זה מעכב, בדומה לכיוון התפילה למקום המקדש שהוא לכתחילה, אבל במקום שאי אפשר מכוון את לבו לאביו שבשמים.
