הרנינו גוים עמו
הרב דב קדרון
בבא בתרא פו ע"א
כאשר אדם עובר עבירה שחייבים עליה שני עונשים: מיתה וממון, הכלל הוא: קים ליה בדרבה מיניה, כלומר דנים אותו בעונש אחד מתוך השניים, היותר חמור מביניהם.
אולם כאשר מדובר על הכלל, כלל ישראל או כלל אומות העולם, יש הבדל בין עם ישראל לאומות העולם.
על הפסוק (תהלים עט,א): "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך", דרשו חז"ל (קידושין לא,ב) שהקב"ה שפך את חמתו על עצים ואבנים כדי להציל את ישראל, כלומר שכלל ישראל נדון בממון הקל ולא ח"ו במיתה החמורה.
לעומת זאת הגוים שהצרו לישראל עתידים לשלם גם עבור הממון שגזלו וחמסו, כמו שנאמר (ישעיהו ס,יז): "תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת", שהוא לשון נקימת קנס, ובנוסף לכך נאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם", ומפרש רש"י שהם יתחייבו מיתה על שפיכת דם ישראל.
על פי זה מסביר בעל ההפלאה (פנים יפות דברים לב,מג) את הפסוק: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", שישבחו האומות את ישראל במה שהם, אומות העולם, נידונים בשניהם: בנקמת הדם ונקמת החמס, ומשלמים הרבה יותר ממה שהזיקו, ואילו ישראל נידונים רק על הדברים הקלים ולא על החמורים, ועל זה נאמר "וכפר אדמתו עמו", שחורבן אדמתו כיפר על עמו. ויהי רצון שיתקיים במהרה בימינו מה שכותב שם רש"י: "ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב".
