גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשכ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף ו עמוד א
בענין איסור "ולפני עור לא תתן מכשול" כלפי בני נח
החינוך (מצוה רלב) כתב: "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט, יד) 'ולפני עור לא תתן מכשול'. ולשון ספרא, לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו... וזה הלאו כולל כמו כן - מי שיעזור עובר עבירה...". ותמה המנחת חינוך על לשונו "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה", והלא מצינו בכמה מקומות בש"ס, שלאו זה נאמר גם כלפי נכרי, ואחד מהם הוא במכילתין (דף ו ע"א): "אמר רבי נתן, מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת"ל 'ולפני עור לא תתן מכשול'", וזאת היא אחת הסיבות שאסור למכור בהמות לנכרי בימי אידיהן, כדי שלא להכשילו בהקרבת בהמה לע"ז, ובן נח מוזהר על ע"ז (וע"ע כיו"ב להלן יד, א; יד, ב; כב, א).
וכתב המנחת חינוך שמלשון החינוך - "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה... וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה..." - משמע שיש לחלק בין מכשול בהשאת עצה רעה לסיוע בדבר עבירה, כי האיסור לסייע ולעזור לעוברי עבירה - אמור גם כלפי בני נח, ואילו איסור השאת עצה רעה לא נאמר כי אם לבני ישראל, אך תמה מנלן לחלק כן, כי מאחר שהפסוק מוסב גם על בני נח, אם כן השאת עצה רעה גם במילי דעלמא אסורה לבני נח. וכתב שאמנם סתימת לשון הרמב"ם (פי"ב מהל' רוצח ושמירת הנפש הי"ד) נוטה שאין חילוק בין ישראל לנכרי בשום דבר מכשול, בין בדבר עבירה ובין בעצה שאינה הוגנת.
הערה זו יש להעיר גם על דברי השערי תשובה לרבינו יונה, כי בענין הכשלת הזולת בדבר איסור כתב (שער ג אות פא): "וכן הוזהרנו בזה שלא לזמן כל מכשול עון לישראל וגם לא לאינו ישראל, שלא יתן כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח...", ואילו בענין השאת עצה שאינה הוגנת כתב (שם אות נג): "עוד הוזהרנו מן המקרא הזה להשיא עצה הוגנת לאשר יועץ מבני עמנו, ולא להכשילו בעצה נבערה, ולא ייעץ את חברו לפי דרכו". ואכן אפשר שמה שדקדק וכתב "מבני עמנו" מוסב נגד מה שכתב שהוזהרנו להשיא עצה הוגנת לאחרים, שהיא פעולה חיובית בקום ועשה להשיא עצה טובה, וזה נאמר רק לבני ישראל, כי אף אם נאמר שאסור להכשיל ולהשיא עצה רעה לנכרי, מ"מ להשיא להם עצה טובה - איסור יש בדבר, וכדאיתא בבבא בתרא (ד.) ומובא ברמב"ם (שם הט"ו): "אסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנא' (דניאל ד, כד) 'להן מלכא מלכי ישפר עלך'".
ובאמת על תמיהת המנ"ח, מנלן לחלק בין שני חלקי איסור זה, יש להביא ביאורו של הערוגת הבושם (יו"ד סי' רלה, וכעין דברים אלו בקובץ שיעורים פסחים אות צה) בשיטת החינוך בזה, כי אף אם אמנם שני חלקים אלו - השאת עצה שאינה הוגנת והכשלת אחרים בדבר איסור - נלמדים מפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול", יתכן שיש כאן שתי הגדרות שונות באיסור, כי אמנם איסור השאת עצה שאינה הוגנת לאחרים יסודו כמובן בגרמת מכשול לאחרים, והריהו כשאר מצוות שבין אדם לחבירו, שכמו שאסור לגזול את אחרים, ואסור להציק לאחרים באונאת דברים וכדו', כמו כן אסרה התורה גרימת מכשול לאחרים.
אך בענין הכשלת אחרים בדבר איסור, הרי שבנוסף לעצם איסור הכשלת הזולת, יש בה דבר נוסף, כי בזה שגורם במעשיו שייעשה תועבה ותקלה בעולם נחשב כדבר איסור, והאיסור שעשה חבירו בגרמתו - הריהו כמי שמעלה עליו הכתוב שעשה בעצמו האיסור, והוכחה לכך היא, כי בענין הכשלת אחרים בדבר עבירה, כגון מושיט יין לנזיר, האיסור הוא גם כשהנזיר היה מזיד בדבר (עי' רמב"ם שם הי"ד: "שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור, ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בל"ת", הרי גם כשמחזק עוברי עבירה מחמת תאות לבם, עובר באיסור זה), ולכאורה כשחבירו מזיד הוא אין הדבר נחשב אצלו כמכשול, ומדוע יש כאן איסור משום גרמת מכשול לאחרים, ועל כרחך שיסוד האיסור הוא במה שהמציא דבר איסור בעולם, ואף כשלא ייחשב הדבר כמכשול לאחרים, והאיסור שהמציא נחשב כמי שעבר בעצמו על האיסור, וגדר איסור זה מובן שהוא כשאר מצוות שבין אדם למקום (עי' חזו"א יו"ד סי' סב סק"ז).
וביסוד זה נעוץ ההבדל בין שני חלקים אלו כלפי בן נח, כי בענין האיסור לגרום מכשול לאחרים - שענינו כשאר מצוות שבין אדם לחבירו, יש לדון באיסורים שבין אדם לחבירו, אם נצטוינו עליהם גם כלפי בני נח, ויצויין בזה מש"כ הים של שלמה (ב"ק פ"י סי' כ) לענין איסור גזילת עכו"ם, שכתב שמצד הסברא לא נאמר האיסור לענין ישראל מנכרי, ועי' שו"ת חכם צבי (סי' כו. המנ"ח שם ציין לדבריהם) שהאריך לתמוה על דבריו, וכתב שיסוד האיסור אינו לטובת הנגזל - שלא יגזלו ממנו [ואילו כן לא היה שום איסור לנכרי, כי התורה לא דיברה אלא לבני ישראל], אלא האיסור הוא שלא נתרגל לעשות מעשים מכוערים, ושלא נרגיל עצמנו לגנוב, ולכן איסורים אלו שייכים גם כלפי נכרי, וכמו כן לגבי איסור השאת עצה שאינה הוגנת, יש לדון אם נאמר לטובת מקבל העצה, ולפ"ז לא יהיה בזה איסור לנכרי - ותובן דעת החינוך בזה, או שנאמר לטובת משיא העצה, ולכן גם לנכרי יש איסור בדבר.
ואילו בענין האיסור לעזור לעוברי עבירה, שהמצאת האיסור בעולם - אסורה, ללא שום קשר שגרם מכשול לאחרים, והריהו כשאר איסורים שבין אדם למקום, הרי גם כלפי נכרי הדבר כן, כי סוף סוף המציא את האיסור בעולם, ולכן גם ישראל לבן נח מוזהר בזה (עי' חזו"א שם).
