גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשכ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף ל עמוד ב

בענין "אשת חבר הרי היא כחבר" (ב)

עסקנו בענין המסופר בגמרא (ל ע"ב), באשתו של רב הונא שהיה לה דין תורה לפני רב נחמן, ובטרם נכנסה, דן רב נחמן ואמר: "היכי נעביד? אי איקום מקמה, מסתתמן טענתיה דבעל דינא. לא איקום מקמה, אשת חבר הרי היא כחבר. א"ל לשמעיה: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום". והבאנו חקירה בדין חובת כיבוד אשת חבר, אם חובת הכיבוד מופנית בעיקר כלפי בעלה, כי "חיוב קימה גבה הוא משום כבוד בעלה שהיא כגופו, וחשיב כאילו הם קמים בפני בעלה" או יש לומר, שחובת הכיבוד היא מצידה, בגלל חלקה בתורת הבעל, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות יז.): "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". וכמה הלכתא גבירתא תלויות בחקירה זו, והרי שלש מהן:

א. אשת חבר שמחלה על כבודה: הנה ה'מנחת חינוך' (מצוה רנז אות ח) נקט כדבר פשוט, ש"עיקר כבוד לאשת חבר הוא כבוד החבר", ומכח זה חידש, דהנה קיי"ל לענין כבוד תלמיד חכם, ש"הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול" (עי' קידושין לב.; שו"ע יו"ד סי' רמב סל"ב), אכן אין זה כי אם לת"ח עצמו - שתורתו דיליה הוא, ולכן בכוחו למחול, משא"כ כלפי אשת חבר, שאינה יכולה למחול על הכבוד שחייבים לכבדה, כי אין בכוחה למחול על כבוד התורה של בעלה, ואילו נקטנו שחיוב כבודה הוא מחמתה, ברור שיכולה היתה למחול על כבודה.

ובזה מיישב המנ"ח סוגיית הגמרא שלפננו, דלכאורה תמוהה ספיקת רב נחמן - "היכי נעביד, אי איקום מקמה, מסתתמן טענתיה דבעל דינא, לא איקום מקמה, אשת חבר הרי היא כחבר" - הלא אשת רב הונא היתה יכולה לפתור את ספיקתו, במה שתמחול בשעה זו על כבודה, ולא יצטרך רב נחמן לעמוד מפניה, ולא יגרום סתימת פיהם של בעלי הדין. אלא על כרחך צריך לומר, שאין בכוחה למחול על כבודה, כי חיוב כיבודה אינו אלא מחמת בעלה.

ב. קימה שיש בה הידור: הלכה פסוקה היא לגבי חובת כיבוד ת"ח, שצריך שיהא "קימה שיש בה הידור", כדאיתא בגמרא (קידושין לב:): "יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, ת"ל (ויקרא יט, לב) 'תקום והדרת', לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור", ופרש"י: "דהיינו תוך ד' אמות, דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד" (וכ"נ בשו"ע יו"ד סי' רמד ס"ב), וכן איתא (שם): "יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ, ת"ל 'תקום והדרת', לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור".

ולעומת זה, כשרב נחמן השיא עצה לנפשו כשעמדה דביתהו דרב הונא לפניו בדין, ו"אמר ליה לשמעיה, צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום", וכתב רש"י: "ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי, אלא מפני האווז הפורח ובא עלי", נתקשו בזה התוס' (ד"ה אפרח), היאך הועיל דבר זה, הלא חובת קימה היא בקימה שיש בה הידור דוקא, דהיינו, שיהא מוכח שעומד מפני הת"ח, ואילו כאן אין שום הוכחה שעמד מפניה. ואחד מתירוצי התוס' הוא, שמכל מקום כאשר עמד מפניה באופן כזה לא עבר שום איסור, כי זה ברור שצריכים קימה שיש בה הידור, אכן, אם לא קמים בפני הת"ח או בפני אשת חבר, יש בזה איסור גמור – במה שעוברים על עשה דכבוד התורה, ובאופן שקמים בלי הידור – הרי ניצולים מאיסור זה, אלא שלא נתקיימה המצוה בשלימותה, ובנידון שלפננו לא היתה ברירה אחרת, כי לא היה יכול לעמוד בפניה בצורה כזו, שיהא מוכח שעמד בפניה דייקא, כי אז יסתתמו טענות בעלי הדין.

עוד תירצו: "דהיא היתה יודעת שבפניה עמד, ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה", כלומר, שבאמת יש כאן קימה שיש בה הידור, כי ידעה שבפניה עמד, והגם שאחרים לא ידעו, הרי סוף סוף נתקיימה שפיר 'תקום והדרת", שידעה שמכבדים אותה.

אמנם, ב'חידושי מהרי"ט' (עמ"ס קידושין לב:) כתב בעיקר קושיא זו, שבדין זה שונה חובת כיבוד אשת חבר, מחוב כיבוד החבר עצמו, וכלשונו: "לגבי אשת חבר שאינו מחוייב בכבודה, והא דצריך להדרה לאו משום לתא דידה, אלא משום לתא דבעלה דוקא, מחוייב לעמוד שלא יהא זלזול לחכם, אבל יכול הוא לעמוד בריחוק מקום אע"פ שאין בו הידור, שאינו מחוייב להדרה". ביאור הענין הוא, כי כל חובת כיבודה אינה כי אם מחמת בעלה, וכשנתבונן בזה נראה שכלפי החבר עצמו ממילא אין כאן הידור כלל, שהרי החבר אינו נוכח כאן, ואינו יודע שעומדים מפניו ומכבדים אותו, אם כן שוב אין גם חובת הידור מפניה, שהרי באמת אין שום חובה לכבדה מצידה, ולכן שפיר הועיל במה שאמר רב נחמן לשמעיה "צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום".

ג. אחרי פטירת החבר: הנה, רש"י כתב שהמעשה באשת רב הונא היה אחרי מיתת רב הונא, מבואר מזה שגם לאחר מיתת בעלה יתכן שיש חיוב מן התורה לכבדה, כן לכאורה מבואר בתוס' (ד"ה והאמר, ועי' יד שאול יו"ד סי' רמב סקט"ז) שיש חיוב עשה מה"ת לכבד אשת ת"ח, ואילו בשאר ראשונים (עי' רמב"ן ד"ה והא; ר"ן יד, א מדפי הרי"ף; רשב"א ד"ה אבל) מבואר שאינו מה"ת, ואינו אלא עשה מדרבנן, ולדעת הריטב"א שהזכרנו לעיל שגם בחיי בעלה אינו אלא מדרבנן, יתכן שלאחר מיתת הבעל, אין כאן עשה כלל, ואינו אלא מדת חסידות (עי' ברכ"י חו"מ שם). אכן, מפשטות לשון הריטב"א משמע שגם לאחר מיתה יש חיוב כיבוד מדרבנן.

והדבר מובן, שאפשר לתלות שאלה זו - אודות חובת כיבוד אשת חבר אחר פטירת בעלה בכל האמור, כי אם חובת הכיבוד היא "לתא דבעלה", שפיר י"ל שאחרי פטירתו לא שייך כבר לכבדו, ושוב אין חובה לכבד את אשתו, אכן, אם חובת הכיבוד היא מחמתה, כי יש לה גם כן חלק בתורת בעלה, שפיר י"ל שנשארה חובת הכיבוד על מקומה – כמו בחיי החבר, והבן.

[לחלק א של המאמר]