קללות ומלאך המות
עבודה זרה דף ד ע"ב
"רבי יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינא [{טובא} בקראי, יומא חד] נקט תרנגולא [ואוקמיה בין כרעיה דערסא] ועיין ביה, סבר: כי מטא ההיא שעתא אלטייה, כי מטא ההיא שעתא נימנם, אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי, [ורחמיו על כל מעשיו כתיב], וכתיב: (משלי יז) גם ענוש לצדיק לא טוב".
וכתב תוספות:
"שמע מינה לאו אורח ארעא - לספרים דגרסי' 'ההוא עובד כוכבים' ניחא, דעובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין (לקמן כו.) והוא {ריב"ל} שבקש לקללו - להזיקו בקללתו נתכוין, ולא להרגו, ולא דמי להורדה לבור.
ואפילו לספרים דגרסי 'ההוא מינא', אף על פי שהכופרים מורידין {אותם} לבור, נמי ניחא, דודאי ביקש להרוג בקללתו, ומכל מקום קאמר בתר הכי: 'ש"מ לאו אורח ארעא' כי לא היה לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש, אף על פי שבזמן הבית היה מותר להרגו בידים".
לגירסה הראשונה, הקשה התוספות הכיצד חשב לקלל את אותו עובד כוכבים, הרי קי"ל שאין מורידין אותם בידים לבור להמיתם אפילו בגרמא.
ותירץ התוספות שאכן כוונתו היתה רק לקלל שיארע לו נזק כלשהו.
וקשה, הרי אמרו במסכת גיטין דף ז ע"א:
"שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו?
שרטט וכתב ליה: (תהלים לט, ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום.
שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו!
שלח ליה: (תהלים לז, ז) דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ - דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים - השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן.
הדבר יצא מפי ר' אלעזר, ונתנוהו לגניבא בקולר".
הרי שהותר למר עוקבא להתפלל למותו של גניבא, שאף שהיה סכסכן, הוא היה בר אוריין חשוב (מסכת גיטין דף לא ע"ב, ודף סב ע"א) ושמועותיו מצויות בגמרא. והוא אכן הוצא להורג (מסכת גיטין דף סה ע"ב).
אלא שכתב הר"ן במסכת נדרים דף מ ע"א:
"נראה בעיני דהכי קאמר, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד) דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי".
לדבריו צריך לומר שתפילה או קללה מותרת מהדין, כי אין זו הריגה, אלא רק בקשה מהקב"ה שהוא יעשה זאת אם ירצה בכך.
וכן מצינו כמה מקומות שהתפללו למותו של אדם מישראל:
בחומש במדבר פרק יא, טו:
הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
בספר מלכים א' יט, ד:
וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.
בספר יונה ד, ח
וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
מסכת תענית דף כג ע"א:
"אמר להו {חוני המעגל}: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית".
במסכת פסחים דף סט ע"א:
"תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתו {של ר"ע}...".
ובמסכת בבא מציעא דף נט ע"ב:
"אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב".
במסכת בבא מציעא דף פד ע"א:
"והוה {רבי יוחנן} קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה".
במסכת בבא מציעא דף פו ע"א:
"אמר: תינח נפשיה דההוא גברא {רבה בר נחמני}, ולא ימסר בידא דמלכותא...".
מעתה צריך ביאור למה אם כן הגיע רבי יהושע בן לוי למסקנה שיש להמנע מלקלל, בשונה מרבי אליעזר למשל. ובמיוחד קשה לגירסה השניה שהביא התוספות - היא גירסתינו בכל המקומות.
אלא שלא כמידתו של רבי אליעזר מידתו של רבי יהושע בן לוי.
תקיפותו של רבי אליעזר היתה כמאמרו הוא במסכת אבות פרק ב משנה י:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר... וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.
ואילו מידתו של רבי יהושע בן לוי שלא דבק בו רבב מכוחו של מלאך המות.
כמו שאמרו במסכת כתובות דף עז ע"ב:
"מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן.
רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה.
רבי אלעזר לא עייל באהליה.
רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה.
רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: (משלי ה, יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?
כי הוה שכיב, אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה. אזל איתחזי ליה.
א"ל: אחוי לי דוכתאי.
אמר ליה: לחיי.
א"ל: הב לי סכינך, דלמא מבעתת לי באורחא.
יהבה ניהליה.
כי מטא להתם, דלייה קא מחוי ליה, שוור נפל לההוא גיסא, נקטיה בקרנא דגלימיה, א"ל: בשבועתא דלא אתינא.
אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא ניהדר, אי לא - לא ניהדר.
אמר ליה: הב לי סכינאי, לא הוה קא יהיב ליה, נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא.
מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי.
אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא, אמר ליה: את הוא בר ליואי?
אמר ליה: הן.
נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן.
אם כן אי אתה בר ליואי.
ולא היא, דלא הואי מידי, אלא סבר: לא אחזיק טיבותא לנפשאי".
רבי יהושע בן לוי לא נצרך להשתדלות מעשית להנצל מאויביו, לשיטתו חכמת התורה מסייעת גם בגשמיות הרפואה והפרנסה, כך דעתו במסכת בבא בתרא דף כה ע"ב:
"אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.
ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר (משלי ג, טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד".
