סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

בין שיקוף ליצירה / הרב יצחק וסמדר בן דוד

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

הבחנה עקרונית בין נדרים ושבועות שופכת אור על מיקומן של שבועות השקר והשווא במסכת שעוסקת בעיקרה בענייני משפט וממון


המעבר בין הפרק השלישי לרביעי במסכת שבועות מחלק את המסכת לשתי חטיבות עיקריות המבטאות שני הקשרים שונים לגמרי שבהם אנו פוגשים את מושג השבועה כמושג בעל משמעות הלכתית.

חלקה הראשון של המסכת, המורכב משלושת הפרקים הראשונים, עוסק בשבועות שמתבצעות במרחב האישי, שאינו קשור כלל לבית דין או לבירור משפטי בתחום היחסים שבין האדם לחברו. בהקשר זה, השבועה היא מעשה פרטי שמשמעותו היא הצהרה או התחייבות של האדם כלפי עצמו וכלפי א-לוהיו. כאן אנו פוגשים שני סוגים של חטאים או איסורים הקשורים בשבועה: שבועת שקר, היינו הצהרה בשבועה על אודות אירוע או עובדה שאינם אמיתיים; ושבועת שווא, שאמנם עשויה להיות אמיתית, אך היא מיותרת לחלוטין כיוון שהיא נוגעת לעובדה הברורה ופשוטה לכל אדם. הכפרה מתחייבת כאן אפוא על עצם השימוש הפסול בשם ה' – בשבועת שווא על האִזכור המיותר שלו, ובשקר על השימוש שנעשה בו כדי לגבות היגד שקרי. אין כאן מעשה שפוגע באדם כזה או אחר. החיוב בא במנותק מההשלכות החברתיות או הכלכליות שיכולות להיות לשבועה.

חלקה השני של המסכת בוחן את מקומה ותפקודה של השבועה בהקשרים משפטיים וכלכליים שונים: כבסיס לנאמנותם של עדים במשפט ('שבועת העדות' [פ"ד]), כדרך לגבות הצהרה בנושאים כלכליים ('שבועת הפיקדון' ו'שבועת השומרים' [פ"ה, פ"ח]), וכחלק מתהליך הבירור העובדתי במהלך התדיינות משפטית בין בעלי דין ('שבועת הדיינים' [פרקים ו-ז]).

שני חלקיה של המסכת יוצרים זיקות נפרדות לשני תחומים הלכתיים רחבים יותר. חלקה העיקרי של המסכת, הממוקם בפרקים ד-ח, מתמקד כאמור בתחום האזרחי-משפטי, שבו השבועה מופיעה כאחד הכלים שמשרתים את ההליך השיפוטי. השבועה משמשת כאן בעיקר לשם בירור טענותיהם של בעלי הדין במסגרת סכסוך משפטי הדורש פתרון של צדק. תחום זה מתקשר כמובן לשדה הרחב של דיני ממונות, שבו עוסקות מרבית המסכתות של סדר נזיקין. ואכן, מסכת שבועות ממוקמת בסדר נזיקין, שלא כמו מסכת נדרים המשובצת בסדר נשים.

לעומת זאת, החלק הראשון שעוסק בשבועת שווא ושקר מתקשר באופן הדוק למושג הנדר ולמסכת נדרים שעוסקת בו. הן השבועה והן הנדר הינם צורה מסוימת של היגדים לשוניים, אשר אמירתם באופן שקרי מהווה חטא דתי הדורש כפרה. חטא זה איננו קשור כלל לשדה המשפטי או הכלכלי, והוא אף איננו חלק מן התחום שעוסק בהסדרת היחסים שבין אדם לחברו. זהו פגם הנעוץ בעצם השימוש השקרי בשפה, ובהפרת ההתחייבות של האדם כלפי עצמו וכלפי א-לוהיו. מבחינה זו נראה כי הדמיון בין שבועת שווא ושבועת ביטוי לבין תחום הנדרים המטופל במסכת נדרים גדול הרבה יותר מאשר שייכותם של מושגים אלו למסכת שרוב פרקיה עוסקים בשבועה בהקשרה המשפטי-אזרחי. תמיהה זו מתחדדת כאשר נותנים את הדעת לרקע המקראי של התחומים הללו: הן שבועות הביטוי והן הנדרים מבוססים בעיקרם על פרשה מקראית אחת המופיעה בסוף ספר במדבר (במדבר ל). לעומת זאת, השבועה בהקשרה המשפטי מבוססת על הקשרים מקראיים אחרים לחלוטין (שמות כ"ב, י; ויקרא ה', כא; ועוד).

על רקע תמיהה זו, ננסה להצביע על הזיקה התוכנית שמתקיימת בין שני חלקי המסכת, וזאת באמצעות הגדרה של ההבדל המהותי שבין נדר לשבועה.


שבועה על המצווה

כדי לעמוד על ההגדרה השונה של פעולת הנדר ושל פעולת השבועה, נתייחס לאחד הדינים העקרוניים המופיע בסוגיות שנלמדו השבוע. המשנה בדף כז ע"א קובעת:

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור.

כלומר, אם אדם נשבע לבטל מצווה ובכל זאת קיים אותה, הוא איננו חייב משום שבועת שקר למרות שעבר על שבועתו. אמנם, המשנה בדף כט ע"א מלמדת שגם אדם זה איננו פטור לחלוטין:

נשבע לבטל את המצוה, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין - זו היא שבועת שוא, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

המשנה מגדירה את השבועה לבטל את המצווה כשבועת שווא. החיוב של האדם לקיים את המצווה נתפס כמציאות אובייקטיבית מוחלטת שהאדם לא יכול לשנותה, ולכן כל הצהרה בשבועה המנוגדת לחובה זו נתפסת כבטלה ומוגדרת כשבועת שווא, ממש כמו אדם שנשבע על עמוד של אבן שהוא מזהב, או שראה גמל פורח באוויר (דוגמאות אחרות לשבועת שווא שמביאה המשנה שם).

בנדרים המצב הפוך לחלוטין. בעוד שבועה איננה יכולה לחול כנגד מצווה, הרי שלנדר יש תוקף במקרה שכזה, והאדם חייב לקיים את נדרו גם במחיר ביטולה של המצווה. הבחנה זו שבין נדרים לשבועות מנוסחת במפורש במשנה בנדרים (פ"ב מ"ב):

חומר בנדרים מבשבועות כיצד? אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים - אסור, בשבועות - מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות.

מהי הסיבה להבדל זה?
 

עדות ויצירה

נראה שהלכה זו היא נגזרת של הבדל מהותי שקיים בין פעולת הנדר ובין פעולת השבועה. השבועה בעיקרה היא פעולה פסיבית שתפקידה לשקף את המציאות האובייקטיבית. היא פעולה של מתן עדות על המציאות. בין אם תוכן השבועה הוא אירוע או עובדה שכבר נתונים בהווה ובין אם תוכן השבועה מכוון כלפי אירוע או מעשה שעדיין לא התרחש, הרי שהגדרתה של השבועה היא הצהרה בנוגע למציאות כפי שהיא. לעומת זאת, האדם הנודר מבצע פעולה אחרת לחלוטין. הוא יוצר באופן אקטיבי התחייבות לפעול באופן כזה או אחר. הוא יוצר יחס חדש בינו לבין המציאות על ידי פעולת הנדר שלו.

ובקיצור: השבועה היא פעולה משקפת, ואילו הנדר הוא פעולה יוצרת.

הבדל יסודי זה יכול להסביר את ההבדל הנזכר בין הנדר והשבועה בסוגיית ביטול מצווה. המצווה משקפת חובה שיש לה קיום אובייקטיבי ביחס לאדם. לכן, שבועה לבטל את המצווה מהווה שבועת שווא מעצם העובדה שהיא סותרת את המציאות האובייקטיבית של המצווה. לעומת זאת, נדר נועד ליצור מציאות ולא רק לשקף אותה. חלק בלתי נפרד מחירותו של האדם הוא יכולתו להגדיר באופן עצמאי את מחויבויותיו האישיות. האדם שנודר לבטל מצווה יוצר בכך מציאות סובייקטיבית המושלכת על המציאות החיצונית.

נראה כי בכוחה של הגדרה זו לבאר הבדלים הלכתיים נוספים שבין נדר לשבועה. הרמב"ם פוסק כי נדר יכול לחול על נדר, ואילו שבועה לא חלה על שבועה (הלכות נדרים פ"ג ה"א). כלומר: אדם שנדר פעמיים על אותו דבר מתחייב פעמיים, ואילו שבועה נוספת על אותו דבר לא תוסיף חיוב נוסף. לפי דברינו הדבר יובהר. אופיו היוצר של הנדר גורם לכך שלכל התחייבות ישנו תוקף חדש ועצמאי. לעומת זאת, מכיוון ששבועה לא יוצרת התחייבות אלא רק מעידה על המציאות, אין מקום לחייב בגינה אלא פעם אחת בלבד.

לכאורה, הגדרה זו של היחס בין נדרים לשבועות אינה עולה בקנה אחד עם הנאמר בגמרא בתחילת מסכת נדרים בנוגע להבדל שבין נדרים לשבועות: "איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה, תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא" (ב ע"ב). הגמרא ממקדת את ההבדל בין נדרים לשבועות בכך שבנדרים האדם מגדיר את החפץ עצמו כדבר אסור, ואילו בשבועות האדם אוסר על עצמו את החפץ. אף על פי כן, נראה כי הבחנה זו משתלבת היטב עם דברינו. העובדה שבנדרים האדם אוסר את החפץ עצמו מעידה על האופי האקטיבי והיוצר של פעולת הנדר, אשר מסוגל להחיל על המציאות עצמה הגדרות חדשות. זאת לעומת השבועה שנשארת בתחומו הסובייקטיבי של האדם, ואיננה מכוננת מימד חדש במציאות עצמה.

באמצעות דברי הגמרא הללו ניתן יהיה לשכלל את הגדרתנו הראשונית ולומר כך: פעולת השבועה נועדה ליצור השתקפות ועדות על המציאות החיצונית באמצעות דיבורו של האדם, ואילו פעולת הנדר מאפשרת את החלתו של הדיבור היוצר של האדם על המציאות החיצונית עצמה. בהיבט אחר ניתן לומר כי הנדר והשבועה מהווים שימושים שונים בשפה כדי לבטא שני מקומות נפשיים: הנדר מבטא את המקום היוצר של האדם מול המציאות, ואילו השבועה משקפת את המצב הנפשי שבו האדם מתבונן במציאות כהווייתה ומביא אותה לידי ביטוי בשפתו.


חיץ ברור

מעתה, הגדרה זו של השבועה תאיר את המבנה של מסכת שבועות, ואת ההכרעה ליצור הפרדה ספרותית ברורה בין מוסד הנדרים לבין מוסד השבועות. שבועות הביטוי ממוקמות לצד השבועות המשפטיות, שכן המכנה המשותף ביניהן הוא שמדובר בפעולות מילוליות שנועדו לשקף את המציאות החיצונית ולהעיד עליה. דמיון זה בין שני ההקשרים שבהם יכול האדם לבצע את מתן העדות על המציאות (האישי והמשפטי) יוצר מכנה משותף רחב בין הפעולות הללו, ומעמיד חיץ ברור בינן לבין פעולת הנדר, שלא מעידה על המציאות אלא מכוננת מציאות סובייקטיבית חדשה ומחילה אותה על המציאות החיצונית.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר