גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תכח מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף כא ע"א
חידושו של ה'בני יששכר' זי"ע בגדר תקנת יהושע בן גמלא בהעמדת מלמדי תינוקות
אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו ("אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני...". רש"י), שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש (דברים יא, יט) "ולמדתם אותם" - ולמדתם אתם ("האב עצמו מצוה ללמדו". רש"י), התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע (כא.).
בהגדרת תקנה זו חידש הגה"ק בעל ה'בני יששכר' מדינוב זי"ע בקונטרס 'תקנות תמכין דאורייתא', שחיבר כשיסד חבורת "תמכין דאורייתא", בעת שכיהן כרב ואב"ד בעיר מונקאטש, במטרה להחזיק בבני עניים, שיהיה להם מהיכן לשלם למלמדי תשב"ר, וכה כתב: "מתקנת יהושע בן גמלא ואילך מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ובחובה הוא על כל עיר ועיר... והיא הלכה רווחת בישראל, כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ה (ס"ז). וזאת לדעת את אשר עם לבבי אשיחה, הנה מצות עשה מדאורייתא הוא על כל אחד ואחד מישראל ללמד את בנו ואת בן בנו תורה, כמה דאת אמר 'ולמדתם אותם את בניכם', וכשראה יהושע בן גמלא בדורו שהרבה מבני אדם לא היה סיפוק בידם ללמד את בניהם, אז תיקן מלמדים בכל עיר ועיר, ללמד כל אחד יחד כעשיר כרש, והדבר הזה היא בחובה ככל תקנת חכמים, ומחויבים לשלם שכר המלמדים מקופת הקהל ומעריכין את אנשי העיר לפי ממון".
"והנה הגם שיוצאים מן התורה ידי חובת המ"ע 'ולמדתם' בלימוד תורה לבניו, עכ"ז מדרבנן אינם יוצאים המצות-עשה רק בלימוד תורה לכל בני העיר יחד, עשיר ואביון. והנה, נראה לי לפי זה, כי אחר התקנה מדאורייתא אין יוצאין המ"ע רק בלימוד תורה לכל התינוקות שבעיר, כאשר יבואר אי"ה, הסכת ושמע, עיין ב'פרי מגדים' בפתיחה לאו"ח (פתיחה כוללת ח"ג אות ז) חקר שם בענין קיום המצות, אם ישנה איזה מצוה שמדאורייתא נעשה כך וכך ויוצאין ידי חובתו, ורז"ל החמירו לעשותה באופן היותר נאות, ופסלו באופן אחר, מי שמקיים המצוה כפי חיובא מדאורייתא, אם יוצא עכ"פ ידי חיובא דאורייתא, או לא יצא כלל אפילו ידי חובת דאורייתא, כיון שהתורה נתנה כח לחכמים לגזור גזירות וסייגים, וכיון שחכמים גזרו על הדבר, הגם שקיים באופן הנכתב בתורה, לא עשה כלום. למשל, מדאורייתא יוצאין בסוכה המסוככת בנסרים, וחכמינו ז"ל גזרו שלא לצאת ידי חובה רק באינם רחבים ובפסולת גורן ויקב, הנה חקר שם מי שעשה המצוה כפי חיובה מדאורייתא - אם יצא עכ"פ ידי חובת מצוה דאורייתא, ועי"ש".
"והנה במקומות אחרים הארכנו ('דרך פקודיך' הקדמה א אות ב; שם עשה לא חלק הדיבור אות ב ואות ד, ועוד) בראיות ובסברות, דאין יוצא ידי חובתו בשום אופן רק אם עשאה כפי חיובה דרבנן, וכאלו לא עשאה כלל אם עשאה רק כעין של תורה, דהתורה נתנה רשות זה לחכמים לגזור על מצותיו באיזה אופן יהיו נעשים, והעושה באופן אחר לא עשה כלום גם על פי התורה. ואציגה לפניך לראיה פרט אחד, מצות עשה בתורה (שמות כ, ה) 'זכור את יום השבת לקדשו', והנה איכות המצוה מדאורייתא היא סתם להזכיר ליום השבת בדברים בכניסתו, ויוצאין ידי חובת המצוה דאורייתא כשמזכירין שבח שבת בתפלת שמונה עשרה דערבית, אבל חז"ל (ברכות לג.) תקנו לזכרו על הכוס. והנה, מנהג כל ישראל להלכה רווחת שכל אחד מישראל מוציא את כל בני ביתו בקידוש הנשים והבנים. והנה, הנשים שלא התפללו תפילת ערבית עדיין הם מחוייבים במ"ע דאורייתא ד'זכור', והמקדש כבר הזכיר שבת בתפלה אינו מחוייב רק מדרבנן יוציא את המחויב מדאורייתא, אלא על כרחך לומר כיון שתיקנו חכז"ל חומרא במ"ע זו דוקא להזכירו על הכוס שוב אינו יוצא מדאורייתא בזכירה לבד, הגם שזכר את השבת בתפלה, עדיין החיוב מצות עשה מדאורייתא עליו, ומוציא שפיר את המחוייבים מדאורייתא שלא הזכירו כלל" (עעו"ש בפמ"ג אות ז-ח ובדבריו באו"ח סי' קפד א"א סק"ח).
"ואם כן לפ"ז גם בניד"ד, כיון שתיקן יהושע בן גמלא חומרא באיכות המ"ע ד'ולמדתם', להשתדל בלימוד לכל ילדי בני העיר, א"כ המחזיק מלמד לבניו לבד, ואינו משתדל ואינו חושש לבני עניים, הנה הא ודאי עבר אדרבנן 'לא תסור' כו' (דברים יז, יא), תקנת יהושע בן גמלא, אבל נוסף לזה גם המ"ע מדאורייתא - 'ולמדתם' כו' - לא קיים ולא יצא ידי חובתו, וכמש"ל. יצא לנו לפי זה, כי אחר התקנה דיהושע בן גמלא בחובה עלינו להושיב מלמדים לכל בני העיר בכדי לקיים המ"ע מדאורייתא והבן, ותמלא הארץ דעה את ה' וכו', בב"א".
בעיקר הדברים הללו שחידש ה'בני יששכר' - שתקנת יהושע בן גמלא היתה מה שהגדירו חז"ל את אופן קיום מצות "ולמדתם אותם את בניכם" - יש לדון ולהעיר, כי יתכן שהתקנה היתה בגדר חובת הציבור בלבד, וכשאר חובת הציבור שמצינו במכילתין, וכפי שמובא בשו"ע (חו"מ סי' קסג ס"א): "כופין בני העיר זה את זה, אפילו מעוט כופין את המרובים וכו' ולבנות להם בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור. הגה - וה"ה לכל צרכי העיר, וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה", ובכלל תקנות אלו הוא להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר (עי' שו"ע שם ס"ג ברמ"א), והגע בעצמך, כי תקנה זו שכופין בני העיר זה את זה הוא גם לזה שאין לו בנים, שכופין עליו להשתתף בהוצאת מלמדי תינוקות של בני העיר (עי' 'נהורא דאורייתא' פ"א ה"ו), ואצלו לא שייך שהתקנה תהיה באופן קיום מצות "ולמדתם אותם את בניכם", ועל כרחך שאינה אלא תקנה בחובת בני העיר זה לזה, וכל אחד מבני העיר בכלל התקנה, ושוב אין הכרח לומר, שמי שאינו מציית לתקנה זו, לא קיים מצות "ולמדתם אותם את בניכם" כתיקונה, ודו"ק.