סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

לימוד התורה של ריש לקיש

 

דמותו של ר' שמעון בן לקיש היא דמות מיוחדת במינה. הוא כנראה פרש מדרך הישר בהיותו צעיר מאוד, אך חזר ליהדות בעקבות מפגש חד פעמי עם ר' יוחנן. בשיעור זה ברצוני להתמקד בדרכי לימוד התורה שלו, וכיצד - למרות הרקע שלו - הוא הפך להיות אחד מגדולי האמוראים.

הגמרא עוסקת בענייני שבועתו של מי שמודה במקצת. אדם שנתבע לשלם סכום מסוים, אך הוא מודה שהוא חייב רק חצי מהסכום הזה, התורה קובעת שהוא חייב שבועה. הגמרא מסבירה שהסיבה לכך היא שהאדם הזה רצה באמת לכפור בכל ההלוואה, אבל מכיון ש'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו' הוא נאלץ להודות שהוא חייב כסף, אך מכיון שהכסף אינו בידו כרגע, הוא מנסה לדחות את התובע עד שיימצא לו הכסף. לכן חייבה התורה את האדם הזה. להישבע. ואולם, דעתו של תנא קמא במשנה היא שאם הנתבע מודה בדבר אחר - שאותו בכלל לא דרש התובע, אין זה נקרא מודה במקצת. לכן אם אדם תבע חטים מחבירו והוא הודה לו בשעורים, הוא פטור משבועה. ואולם, הגמרא אומרת שאם התביעה כללה שני דברים שונים, והנתבע הודה באחד מהם, זה נחשב מודה במקצת:
 

1. תלמוד בבלי מסכת שבועות מ, א

ואמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב. אמר לו רבי יצחק: יישר, וכן א"ר יוחנן. מכלל דפליג עליה ר"ל? איכא דאמרי: מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה; איכא דאמרי: מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה.


ר' יצחק חיזק את דבריו של רב נחמן ואמר שכך אמר גם ר' יוחנן. מכאן הסיקה הגמרא שריש לקיש, בר הפלוגתא של ר' יוחנן, כנראה אינו סובר כך, שהרי ר' יצחק לא אמר 'כך אמרו ר' יוחנן וריש לקיש', אלא רק 'כך אמר ר' יוחנן'. ואולם, הגמרא דחתה את המסקנה הזו באחת משתי האפשרויות שמסביר רש"י כך:
רש"י: איכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה - כך היה דרכו של ריש לקיש: כשהיה ר' יוחנן אומר דבר בבית המדרש היה שוהה מלהשיב עד שיגמר רבי יוחנן כל צרכו וכל טעם דבריו ואח"כ היה חולק עליו ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ"ד ולא שמע אם נחלק עליו. איכא דאמרי מישתי הוה שתי - ריש לקיש מיא בבי מדרשא כי אמרה ר' יוחנן להא מילתא.

לפי רש"י ריש לקיש, שחלק על ר' יוחנן במאות מחלוקות, תמיד נהג כך: הוא קודם כל חיכה עד סוף השיעור של ר' יוחנן, ורק אחרי שר' יוחנן סיים את דבריו הוא אמר את דעתו. במקרה הזה, ר' יצחק יצא מיד בסוף השיעור ולא זכה לשמוע האם ריש לקיש חולק על ר' יוחנן או מסכים איתו.

ואולם, דברים אלו קשים: האם תלמיד לא יכול להקשות לרבו בזמן השיעור? למה הוא מחכה עד סוף השיעור? יתרה מזו: הגמרא שלמדנו בשבוע שעבר אף אומרת שאסור לתלמיד לחכות עד סוף הדיון ורק אז לדבר:
 

2. תלמוד בבלי מסכת שבועות לא, א

מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? ת"ל: מדבר שקר תרחק.


מעניין שאותה תופעה של שתיקתו של ריש לקיש חוזרת בעוד כמה מקומות בש"ס. בהפרש קטן מאוד של דפים רואים סיפור דומה: המשנה עסקה באדם ששכר פועל והתעורר ויכוח האם הוא כבר שילם לו או לא. זו אחת הדוגמאות שבה אדם נשבע ונוטל: הפועל יישבע על כך שהוא לא קיבל את שכרו, ויקבל אותו מבעל הבית, מכיון שאנחנו מניחים שבעל הבית היה טרוד בפועליו ואינו זוכר למי הוא שילם ולמי לא. כך נאמר במשנה:
 

3. משנה מסכת שבועות פרק ז משנה א

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה והחנוני על פנקסו. השכיר כיצד? אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל.


ושוב אומר רב נחמן בשם שמואל מימרה, ושוב הוא מקבל חיזוק מר' יצחק:
 

4. תלמוד בבלי מסכת שבועות מה, ב

אמר רב נחמן אמר שמואל: לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. א"ל רבי יצחק: יישר, וכן אמר רבי יוחנן. מכלל דפליג עליה ר"ל? איכא דאמרי: מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה: ואיכא דאמרי: מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה.


ושמא נאמר שר' יצחק היה תלמיד כזה שכל הזמן היה יוצא באמצע השיעור, הרי שסיפור דומה מופיע במסכת חולין עם תלמיד אחר של ר' יוחנן וריש לקיש, והוא ר' זירא:
 

5. תלמוד בבלי מסכת חולין עה, ב

כי סליק ר' זירא, אשכחיה לרב אסי דיתיב וקאמר ליה להא שמעתא. א"ל: יישר, וכן אמר ר' יוחנן. מכלל דפליג עליה ר"ש בן לקיש? משהא הוה שהי ליה ושתיק ליה, ואיכא דאמרי: משתא הוה שתי ושתיק ליה.


ואולם, כאן רש"י מסביר באופן שונה מהאופן שהבננו אצלנו: ריש לקיש חיכה עד לסוף השיעור כי הוא קיוה שר' יוחנן יחזור בו מעצמו. דוקא בגלל מידת הענוה של ריש לקיש, הוא לא רצה שההלכה תיקרא על שמו, ולכן הוא חיכה עד הסוף שמא ר' יוחנן יחזור בו, ורק אחרי שהוא ראה שר' יוחנן לא חזר בו הוא הגיב:

רש"י: מישהא הוה שהי ליה - מנהגו של ריש לקיש כשאומר רבי יוחנן שמועה שאינו מודה לו שהה ריש לקיש שעה או שתים קודם שיחלוק עליו אולי יחזור בו ובתוך כך יצא רבי אסי ולא שמע אם נחלק עליו.

ואולם, הר"י מיגאש הבין את הדברים אחרת לגמרי, והוא סובר שהספק הוא האם ריש לקיש שתק כי הוא היה עייף או בגלל שהוא בדיוק היה באמצע שתיה:
 

6. ר"י מיגאש (ר' יוסף אבן מיגאש, המאה ה-12, ספרד) מסכת שבועות דף מ עמוד א

הא דאמרינן מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה פירושו מלשון עיף כדכתיב "עיף ויגע", ומתרגמינן 'משלהי ולאי', כלומר לא פליג עליה ריש לקיש משום דריש לקיש בעידנא דאמרה רבי יוחנן להאי מילתא הוה עיף מן הדרך או מן העסק שנתעסק בו קודם לכן ולפיכך היה שותק ולפי שהיה שותק ולא אמר בה כלום לפיכך אמר ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן ולא הזכיר שם ריש לקיש. אי נמי מישתא הוה שתי ושתיק ליה כלומר שותה היה ריש לקיש מים בעת שאמר רבי יוחנן דבר זה ולפיכך לא אמר בה כלום שהרי לא היה לו פנאי לדבר מחמת המים שהיה שותה ולפיכך לא הזכיר רבי יצחק שמו בשמועה זו.


בכל אופן, לאמוראים היה ברור שאם ר' יוחנן אמר את הדברים, ודאי שריש לקיש נכח בישיבה באותה שעה, והשאלה היא רק למה הוא שתק: או שהוא היה עייף או שהוא בדיוק שתה מים. זה מראה על מידת ההתמדה העצומה של ריש לקיש. ואכן, הגמרא שמספרת את סיפור חייו של ריש לקיש בקצרה מעידה על כך שריש לקיש מעולם לא עשה הנחות לר' יוחנן, והיה מקשה עליו קושיות רבות על כל הלכה שאמר ר' יוחנן:
 

7. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א

יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי! - אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה - ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. - אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! - אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: "עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה"? - עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: "וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ"? נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.


כח ההתמדה הזה של ריש לקיש, הוא שגרם לו להסתכל על העולם מזוית מעניינת מאוד. כאשר רב יהודה מסתכל על הלילה ורואה חושך, הוא מבין שהחושך נועד כדי ללכת לישון. אבל ר' יוחנן באותה שעה נושא עיניו אל השמים ורואה את הירח, והוא מסיק מכך שהירח נועד לאפשר לנו ללמוד תורה בלילה:
 

8. תלמוד בבלי מסכת עירובין סה, א

אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא.


עד כדי כך היתה גדולה מידת ההתמדה של ריש לקיש, שכאשר הוא היה עסוק בלימוד תורה הוא לא היה שם לב לאן הוא הולך, והדבר גרם לו לצאת אל מחוץ לתחום שבת, ולעבור בשוגג על יציאה מחוץ לתחום, כפי שהעיד עליו התלמוד הירושלמי:
 

9. תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה הלכה א

ריש לקיש מנהגו באוריתא סגין הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא והוא לא ידע. לקיים מה שנאמר (משלי ה, יט): "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".


מסתבר שחריפותו ובקיאותו הרבה של ריש לקיש לא היו רק תוצאה של כשרון גדול, אלא בעיקר תוצאה של התמדה ויסודיות. ריש לקיש אומר שאם אתה רואה תלמיד שמתקשה בהבנה, הסיבה היא שהוא אינו לומד באופן מסודר ומאורגן:
 

10. תלמוד בבלי מסכת תענית ז, ב

"אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" (קהלת י, י)... ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר 'והוא לא פנים קלקל'. מאי תקנתיה - ירבה בישיבה, שנאמר 'וחילים יגבר'. 'ויתרון הכשיר חכמה' - כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא. כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן.


כל דבר שהוא שמע מרבו הוא טרח ליישם באופן מלא, עד שהעידה עליו הגמרא שהוא מעולם לא מילא פיו שחוק בעולם הזה מרגע שהוא שמע שרבו אמר שאסור לעשות כן:
 

11. תלמוד בבלי ברכות לא, א

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". אימתי? - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.


מסתבר שכאשר ריש לקיש למד תורה הוא גם עשה זאת בתנאים לא נוחים כל-כך, שהרי הוא העיד על עצמו שהוא גלה כדי ללמוד תורה:
 

12. תלמוד ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה ג

רבי שמעון בן לקיש צם תלת מאוון צומין למיחמי רבי חייה רובה ולא חמתיה ובסופא שרא מצטער אמר מה הוה לעי באוריתא סגין מניי אמר ליה ריבץ תורה בישראל יותר ממך ולא עוד אלא דהוה גלי אמר לון ולא הוינא גלי אמרין ליה את הויתה גלי מילף והוא הוה גלי מלפה


סיפור אחר שבו שחה ריש לקיש בירדן מעיד על כך שריש לקיש לא היה נוהג לדבר עם כל אחד, וכי הוא לא התבייש לומר את מה שהיה לו לומר גם בפני אנשים גדולים וחשובים:
 

13. תלמוד בבלי יומא ט, ב

ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: א-לקא! סנינא לכו, דכתיב +שיר השירים ח+ אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו...
וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה? ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה, ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, בהדי רבה בר בר חנה משתעי? אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו, או ריש לקיש הוה וזעירי, או רבה בר בר חנה הוה ורבי אלעזר.


האם באמת ריש לקיש לא הסכים לדבר עם אף אחד? וכי אם תלמיד היה שואל אותו שאלה הוא לא היה עונה לו? יתרה מזו: יש מקומות בגמרא שכתוב במפורש שריש לקיש שוחח עם ר' אלעזר! - מסביר ה'שאגת אריה' שהכוונה היא שהוא לא היה מדבר דברי חולין מעולם אלא רק דברי תורה:
 

14. גבורת ארי (ר' אריה לייב גינצבורג, המאה ה-18, ליטא) יומא דף ט עמוד ב

לא הוי משתעי ריש לקיש בהדיה. פי' התוס' לא היה מתחיל לדבר עמו אבל כשרבי אליעזר היה מתחיל לדבר עם ריש לקיש היה משיב לו כדאמרינן בפרק קמא דזבחים גבי רמי ריש לקיש על מעוהי בבי מדרשא ומקשי אם כשירין הן לירצו כו' שהשיב לו רבי אלעזר וגם הוא חזר והשיב לו. ולדידי אין צריך לכל זה חדא דה"ג בשוקא במקום התגרין כדי שלא יחשבו אותו לנאמן למיהב ליה עסקא בלא סהדי ועוד הא בלאו הכי וכי סלקא דעתך דלא היה ריש לקיש משתעי בדברי תורה ולהשיב לשואל אפילו לקטן התלמידים? הא כתיב "מונע בר יקבוהו לאום" ואמונע הלכה מפי תלמיד דריש לה בפרק חלק (דף צ')! והא דלא הוי משתעי היינו במילי דעלמא כההיא דהכא דא"ל א-לקא סנינא לכו, דמתכוין לקנטרו.
 

סיפור נוסף שממנו ניתן לראות שריש לקיש לא פחד לומר את דבריו גם במקרים שהוא ידע שזה לא 'פוליטיקלי קורקט' הוא הסיפור על היום שבו רצה ר' יהודה הנשיא (נכדו של עורך המשנה) לתפוס אותו ולפגוע בו:
 

15. תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ב הלכה א

ריש לקיש אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזרן ליה אמר רבי חגיי משה אין מחזרין ליה די קטל לון שמע רבי יודן נשייא וכעס שלח גנתון למיתפוס לריש לקיש טרפון ערק לדא מוגדלא ואית דמרין להדא כפר חיטיא למחר סלק רבי יוחנן לבית וועדא וסלק ר' יודן נשייא לבית וועדא אמר ליה למה לית מרי אמר לן מילה דאורייא שרי טפח בחדא [דף כ טור א] ידיה אמר ליה ובחדא טפחין אלא אמר ליה לא ולא בן לקיש לא אמר ליה אלא אנו מפתחה אמר ליה בהדא מגדלא אמר ליה למחר אנא ואת ניפוק לקדמיה שלח רבי יוחנן גבי ריש לקיש עתיר לך מילה דאורייא דנשייא נפיק לקדמך נפק לקדמון ומר דיגמא דידכון דמייא לבירייתבון כד אתא רחמנא למיפרוק ית ישראל לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא בעצמו דכתיב ועברתי בארץ מצרים הוא וכל דרגון דידיה אמר ליה ומה חמית מימר הא מילתא אמר לון מה אתון סברין מה דחיל מינכון הוינא מנע אולפניה דרחמנא דמר רבי שמואל בר רב יצחק אל בני כי לא טובה השמועה
 

היתקלות נוספת היתה לו עם בית הנשיא כאשר הנשיא מינה דיין לא ראוי לתפקיד, והמתורגמן של ריש לקיש היה אמור לומר לציבור את הדברים שהדיין אומר. ואולם, הדיין לא ידע מה לומר, ולכן המתורגמן החליט לומר דברים על דעת עצמו - דברים שהוא שמע, כמובן מרבו. ומכיון שהדברים מהווים גם דרשה אקטואלית הקשורה לפרשת השבוע נסיים בדברים אלו:
 

16. תלמוד בבלי סנהדרין ז, ב

דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר, אמר ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. קם, גחין עליה, ולא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר: "הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ". (חבקוק ב, יט) ועתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממעמידין, שנאמר "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ". אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון - כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר "שפטים ושטרים תתן לך" וסמיך ליה "לא תטע לך אשרה כל עץ".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר