גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תכד מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף קיד ע"א
איך החיה אליהו הנביא - שהיה כהן - את בן הצרפית וטימא את עצמו למת?
מסופר בגמרא (קיד.): "אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים, אמר ליה, מהו שיסדרו בבעל חוב, אמר ליה, גמר מיכה מיכה מערכין וכו'. אמר ליה, לאו כהן הוא מר ("דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה [מ"א יט, י-יד] 'קנא קנאתי', וכן בפינחס [במדבר כה, יב] 'בקנאו את קנאתי'". רש"י), מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, אמר ליה, לא מתני מר טהרות, דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר, קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר (יחזקאל לד, לא) 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם...".
ידוע מה שהעלו בתוס' אודות מה שהחיה אליהו הנביא בן הצרפית - ככתוב בספר מלכים (א פרק יז), וכשם שתמה רבה בר אבוה לאליהו אודות עמידתו בבית הקברות של עכו"ם - "לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות" - כך יש לתמוה איך לא היה נזהר מטומאת מת כשנגע בילד, וכמו שנאמר (שם, כא): "ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו", וברש"י: "ויתמודד - מלשון מדה, נשתטח עליו", וכן הוא בפירוש הרד"ק: "ויתמודד - מענין מדה... כלומר, שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו, כענין שנאמר באלישע (שם ב ד, לד) 'וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו', והענין הזה שתהיה תפלתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו... אפשר ג"כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו, כי רוב פעמים הנסים נעשים ע"י מעט תחבולה מדרך העולם".
וז"ל התוס' (ד"ה א"ל): "תימה לר"י, היאך החיה בנה של האלמנה, כיון שכהן היה, דכתיב: 'ויתמודד על הילד' וגו'. וי"ל, שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פיקוח נפש". והנה בשו"ת רדב"ז (ח"ו סי' אלפיים רג) דן בענין זה, ובהביאו דברי התוס' הקשה שתי קושיות: "חדא דאין סומכין על הנס, ותו, דאם ברור לו שיחייהו א"כ לא היה שם פיקוח נפש, ואם היה שם פיקוח נפש א"כ לא היה ברור אצלו שיחייהו".
וכתב החיד"א זצ"ל בספרו שו"ת 'חיים שאל' (ח"ב סי' מג אות ב) על דברי הרדב"ז: "ומה שהקשה על התוס' לא קשה מידי, דהא דאין סומכין על הנס לא נאמר כלפי אליהו זכור לטוב, דפשיטא טובא דעושין לו נס, ותו דמקמי שיגע בו - ידע בדבר ה' שיחייהו, ומה שהקשה, דאם ברור לו שיחייהו וכו', לא קשה, דהיה ברור לו שיחייהו אם יתמודד עליו ממש, ויכוין בכונותיו ויחודיו, ולא היה אפשר להחיותו מבלי שיטמא לו, ואם יטמא לו ויתמודד עליו ברור לו שיחייהו, וא"כ אם לא היה נטמא היה פיקוח נפש".
בשו"ת 'דובב מישרים' (ח"א סי' קיד) העיר שדברי התוס' שלפנינו הם שלא כדברי הפיה"מ להרמב"ם (יומא פ"ח מ"ו), שמבואר בדבריו שאסור להציל חולה בדבר עבירה ברפואה סגולית, ולא הותר הדבר כי אם ברפואה טבעית, וכאן הציל אליהו את הילד על ידי דבר עבירה ברפואה סגולית, והרמב"ם יתרץ קושיא זו כשאר התירוצים שמצינו בזה, וכפי שיבואר בהמשך.
בתוס' הרא"ש (ד"ה לאו) כתב בזה שהיתה הוראה שעה על פי הדיבור שיטמא את עצמו, וכ"כ הרדב"ז (שם) באחד התירוצים: "עוד י"ל, דהוראת שעה היתה, כדי שיתקדש שם שמים על ידו, כענין להקריב קדשים בחוץ הסמוך לזה המעשה, שנתקדש ה' על ידו, והכא נמי איכא חילול ה', שכן אמרה (מלכים שם, יח): 'מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני', ויאמרו העולם כי באת אלי ממש, וע"י כך מת בני, ואין לך חילול ה' גדול מזה, ולבסוף נתקדש ה' כי אמרה (שם): 'כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת'".
תירוץ נוסף מובא ב'שיטה מקובצת' בשם תלמיד רבינו פרץ: "דלא מת ממש, אלא נתעלף, והיינו דכתיב (שם, יז): 'עד אשר לא נותרה בו נשמה', ולמאן דאמר כהן אסור בגוסס, צריך לומר, כיון שהיה סופו לחיות - כחי דמי...". הרדב"ז (שם) מביא דן בתירוץ זה, וז"ל: "י"א, שלא מת ממש, והכי משמע מדכתיב 'עד שלא נותרה בו נשמה', וכן נראה ממה שתרגם יונתן בן עוזיאל: 'לא יתבאש לה ולא ימות ברה', משמע שעדיין לא מת (והיינו, שביקשה האשה מאליהו שיתפלל שלא ימות בנה, מכלל שעדיין לא מת)... ואין דרך זה נכון כלל, דכתיב (מלכים שם, יח) 'להמית את בני', וכתיב (שם, כג) 'ויאמר אליהו ראי חי בנך', והכי הול"ל 'ראי לא מת בנך', וגם דברי המתרגם אינם מכריחים, דהכי קאמר 'ולא ימות ברה' - ולא ישאר ברה מת... ונתברר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשות שאליהו החיה את המתים".
רבינו בחיי (פתיחה לפר' פנחס) בהביאו דברי הגמ' שלפנינו, שענה אליהו לרבה בר אבוה, שאין מת עכו"ם מטמא טומאת אהל, ולכן הלך בבית הקברות, כי של עכו"ם היה, הסיק בזה גם לענינינו: "לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת, לפי שהיה בן גויה", הרדב"ז (שם) מציין את דבריו, וכתב עליהם: "ולפי זה הא דכתיב 'ויתמודד עליו', לא נגע בו (-כי גם מת עכו"ם מטמא בנגיעה) אלא האהיל עליו לבד...", ומקשה: "וגם זה אינו נכון, שהרי אמרו רז"ל שהיה יונה בן אמתי (עי' תוד"ה מהו שתינוק זה היה משיח בן יוסף), וכי יונה נביא ה' בן נכרית היה, וכי תימא שנתגייר, היאך מייחס אותו אחר אביו, וליכא למימר דאביו נמי נתגייר, דהא בן אלמנה היה, ותו איך אפשר שיתגורר הנביא אצל הנכרית. ותו, דכתיב (מלכים שם, יב) 'חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג', וכי הנכרית יודעת לישבע שבועה כזאת. ותו, וכי בשביל עכו"ם היה נעשה נס כזה, אלא ודאי ישראלית היתה, כי צרפית הסמוכה לצידון לישראל היתה".
תירוץ נוסף כתב הרדב"ז: "עוד י"ל, דלעולם לא נטמא אליהו, והא דכתיב 'ויתמודד על הילד', לא על הילד ממש אלא סמוך לו... כדי שתהיה תפלתו בכוונה יתירה על הילד", ועעו"ש.
