גלגולן של השבועות / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

התפתחות השבועות המפורטות במסכת מעידה על היותן כלי ביד בית הדין לבירור האמת ולהגנה על הזקוק לכך אך גם על חשש מהכוח הטמון בהן. סיכום למסכת שבועות

מ"ט דפים ושמונה פרקים במסכת שְבועות, ושבעה שָבועות חסר יום במחיצתה יסתיימו להם עם סיום לימוד המסכת. שישה פרקים במסכת עוסקים בענייני השבועות ממש, ודומה שאין מתאים זמן זה מלסכם את שלמדנו. המבט הרחב יאפשר הבנה טובה יותר באשר לצורך ולפוטנציאל הטמון בשבועה כמו גם לבעייתיות בה. בתיאור זה ניעזר בסקירתו המצוינת של א' גולאק בספרו, יסודי המשפט העברי, ד', עמ' 129 ואילך.
 

לטובתו של הנתבע

שבועת הדיינים היא השבועה שבית הדין משביע אחד מן הצדדים – התובע או הנתבע: התובע נשבע ונוטל את שתבע, או שהנתבע נשבע ונפטר מן התביעה. השבועה מהווה ראָייה במהלך הדיון, וזאת במידה והממצא הראייתי חסר. חלש הוא באופן יחסי כוח השבועה. אין היא יכולה לעמוד כנגד ראייה מוצקה וברורה כעדים או כשטר, ואף אם בית הדין משער שבעתיד הנראה לעין העניין יתברר בצורה מכרעת יותר, אין לו להטיל על אחד מן הצדדים שבועה כדי להימנע משבועת שקר.

כוחה של השבועה בא לה משם השמים המוזכר בה במפורש או בכינוי, וכן מצורת הטכס המלווה אותה – בעיקר נקיטת חפץ הקדושה, ספר תורה או תפילין. שונה היא בכך משאר סוגי הראיות, שתלויה היא באמונתו ויראתו של הנשבע ובמערכת הערכים הדתית הבסיסית שלו, וממילא משזו איננה, אין מקום לשבועה ואין לה כל ערך.

שלושה סוגים לשבועת הדיינים, והתפתחות כרונולוגית להם. הסוג הראשון הוא שבועת התורה. שבועה זו באה בשלוש מקרים בלבד:
א. שבועת מודה במקצת הטענה – כאשר ראובן תובע משמעון סכום כסף מסוים ואילו שמעון מודה לו רק בחלקו, נשבע שמעון על טענתו ונפטר מתשלום מלוא סכום התביעה.
ב. שבועת הנתבע שכפר בטענה ועד אחד מכחישו.
ג. שבועת השומרים הטוענים שהחפץ שהופקד בידם נגנב או נאנס.

שבועת התורה מוטלת על הנתבע, כדברי המשנה הפותחת את הפרק השביעי, 'כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין'. בשני המקרים הראשונים באה השבועה על טענת ודאי של התובע, וזאת משום ספק שהוטל בהכחשתו של הנתבע. במקרה של מודה במקצת, מסביר רבה את טעמה של השבועה (שבועות מב ע"ב):

דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי' בעי דליכפריה (וזה היה רוצה לכפור בכל), והאי דלא כפריה (וזה שלא כפר) - משום דאינו מעיז פניו בפני בעל חובו. ובכוליה בעי דלודי ליה (ובעצם, בכל הסכום רצה להודות לו), והאי דלא אודי ליה (וזה שלא הודה לו) - אישתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה (משתמט הוא ממנו), סבר: עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה (עד שיהיה לי כסף ואפרע לו), ורחמנא אמר: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה (והתורה אמרה: הטל עליו שבועה כדי שיודה לו בכל).

דומה לכך הוא המקרה השני, אלא שבו הספק בטענת הנתבע נובע מעדות חיצונית שאינה מספקת – עד אחד.

המקרה השלישי של שבועת השומרים שונה, שכן השבועה בו באה על טענת הספק. בעל הפקדון אינו יודע מה אירע לו, אך הוא חושד בשומר שגנבו או שפשע בו. השבועה באה לאשר את טענת השומר שידו לא הייתה במעל.

כאמור, במקרים אלו הנשבע הוא הנתבע, שנפטר מן התביעה על סמך שבועתו. אחד הכללים הבסיסיים ביתר בדיני ממונות הוא 'המוציא מחבירו עליו הראיָיה'. כיון שהגדרנו את השבועה כחלק ממערכת הראיות, ניתן היה לצפות כי התובע ישבע ויטול, כדין הכלל. אלא שכאן באה לידי ביטוי חולשתה של השבועה כראייה. בדין התורה אין היא מסוגלת להוציא כסף מיד הנתבע, אלא רק למנוע הוצאה זו. נמצא שהשבועה תומכת בשני בעלי הדין; מצד אחד היא נותנת מקום לטענה שאינה עומדת בקריטריונים רגילים של דיני הראיות, ומצד שני היא מְסָפּקת הגנה לנתבע מפני טענותיו של בעל דינו.
 

חסר בממצא ראייתי

כפי שראינו, שבועת התורה מצומצמת היא ביותר, וככזו, אין היא ממלאת תפקיד רחב בהליכי הדיון בבית הדין. אלא שחוסר בראיות הוא חלק בלתי נפרד מכל בעיה משפטית. במצב אידיאלי מוצגות בפני הדיינים כל הראיות הנחוצות כדי לפסוק את הדין לאשורו. אולם אם כל הראיות זמינות בלי כל בעיה, יש להניח שהעניין כלל לא היה עולה על שולחנם, שהרי בכל תביעה יש צד שאינו דובר אמת, ואם זה היה יודע ששקרו יתגלה על נקלה, לא היה אוחז בו. כיון שכך, יש צורך בהרחבת תכולת השבועה לשימוש במקרים נוספים בהם יש חסֶר בממצא הראָייתי. כאן באה 'שבועת המשנה' המיושׂמת במקרים הבאים (המשך משנת שבועות ז, א-ח):

ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנוני על פנקסו...
ואלו נשבעים שלא בטענה: השותפין, והאריסין, והאפוטרופין, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית, ובן הבית...

בניגוד לתפיסת שבועת התורה הרואה את השבועה כראייה חלשה שאינה מסוגלת להוציא כסף מן הנתבע, שבועת המשנה מאפשרת הוצאה כספית על סמך השבועה – 'ואלו נשבעין ונוטלין...'. אף שלא נעבור על מקרים אלו אחד לאחד, המשותף לרובם הוא חוסר הסימטריה שבין טענת התובע לתגובתו של הנתבע. וכך כותב גולאק:

בעיקר הדבר, שבועת המשנה יש לה תכונה כללית ברוב התביעות שבהן היא באה. שבועה זו באה במקום שאחד מבעלי הדין, לפי המשוער, רגיל לדעת מצב הדברים יותר ממה שיודע בעל דין חברו. בעל דין שיודע מצב הדברים, הוא נשבע, והדין נגמר לפי שבועתו. שבועת המשנה אינה עוד אמצעי כללי לברור הדין, ואין היא באה במקום שמצב בעלי דין שוה, אלא במקום, שלפי ההשערה, אחד מבעלי הדין יודע יותר מחברו וזה שיודע נאמן יותר בטענתו, אבל הוא צריך לחזק אותה בשבועתו... יש אפוא להוציא כלל ששבועת המשנה באה תדיר, כשמצב אחד מבעלי הדין מעולה משל חברו, כשטענתו ברורה יותר והוא יודע יותר את מצב הדברים. הדין מוכרע כטענת בעל דין שמצבו מעולה משל חברו, אבל הוא צריך, לפי תקנת חכמים לישבע כדי לחזק את טענתו.

אם ניקח לדומא את 'בן הבית', היינו המתעסק בנכסים, הרי הוא יודע יותר מכולם על מצב העניינים, ולכן גם החשד נופל באופן כמעט אוטומטי עליו, שהרי הוא הקרוב לצלחת והוא זה המסוגל לבחוש בתבשיל לטובתו. שבועת המשנה מספקת בידו הגנה מתביעות מעסיקו או שותפיו ומפני חשדותיהם. יש להניח שבלא הגנה זו לא ימָצא אדם שיהיה מוכן לקחת על עצמו תפקיד שחשדות אלו כרוכות בצידו. השבועה במקרה זה מאפשרת ומסייעת להתנהלות חלקה יותר של התהליך העסקי.

את העובדה שהרחבת היקפה של השבועה נותנת בידי חכמים כלי רב עוצמה להגנת הצד הפגיע ניתן לראות בצורה בהירה ממקרה השכיר, המוזכר ראשונה, ולא בכדי, ברשימת המשנה. במקרה זה בא השכיר לתבוע את שכרו, אך המעביד טוען כי כבר שילמוֹ. סוגיית התלמוד (מה ע"א-ב) מעלה את ההשערה כי 'עקרו רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר (הטילוה על השכיר) משום כדי חייו'. הרקע לכך הוא כמובן שבועת התורה, בה הנשבע נפטר, ובמקרה זה היה צריך המעביד להישבע ולהיפטר מתביעתו של השכיר. אלא שכאן העדיפו חכמים את האינטרס של השכיר, ומשום פרנסתו ('כדי חייו') אפשרו לו להישבע וליטול את שכרו. הסוגיה מתלבטת למי יתרון או חסרון בשבועה, ומגלָה כי אין להצביע על מי מהצדדים באופן מיוחד. כיון שכך, מסקנתה היא שטענת המעביד מסופקת יותר מזו של השכיר, שכן הוא 'טרוד בפועליו הוא', או כגרסת הירושלמי המובאת בתוספות על אתר, 'אמר רבי אבין: על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין, תיקנו בשכיר לישבע וליטול'. הנה כי כן, נכללת שבועה זו בסכֵימה הכללית של שבועה המגנה על הצד הוודאי (השכיר) כנגד זה המסופק (המעביד). אולם עדיין ניכר טעם הצעתה הראשונה של הסוגיה, והיא הגנה על הצד החלש שבעסקה – העובד, וזאת מן הסוגיה שבסוף הפרק (מח ע"ב – מט ע"א):

אמר רב הונא: לכל מגלגלין, חוץ משכיר שאין מגלגלין.
רב חסדא אמר: לכל אין מקילין, חוץ משכיר דמקילין.
מאי בינייהו? איכא בינייהו: לפתוח לו.

גלגול השבועה הוא ניצול ההזדמנות שהנשבע נשבע על עניין מסוים כדי להטיל עליו שבועות בתביעות נוספות שעומדות מעליו. לרב הונא אין להטיל שבועות נוספות שאינן ממין העניין על השכיר, שכן בכך הוא ימנע מתביעת מעבידו, ולרב חסדא ההקלה על השכיר באה לידי ביטוי בעידוד התביעה והשבועה של השכיר על ידי הדיינים – 'לפתוח לו', וזאת בניגוד לשאר מקרי השבועה בהם דרכים אלטרנטיביות זוכות להעדפה מפאת החשש לשבועת שקר או לזילות מוסד השבועה כולו.
 

הרחבה בלתי נסבלת

כמעט ולא נותר לנו מקום לסוג האחרון של השבועה – 'שבועת היסת'. שבועה זו חידוש אמוראִי הוא, מיסודו של רב נחמן, בן הדור השלישי של אמוראי בבל (מ ע"ב):

מנה לי בידך, אין לך בידי - פטור.
אמר רב נחמן: ומשביעין אותו שבועת היסת. מאי טעמא? חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו.

שבועת היסת באה על כל תביעה של 'מנה לי בידך'. הסיבה לכך היא ש'אין עשן ללא אש', היינו, אם ראובן תובע את שמעון, עצם התביעה מהווה בסיס לחיוב שמעון להישבע. מדובר כמובן בהרחבה אדירה של מושג השבועה, המקנה בידי הדיינים כלי לא מוגבל בסדר הדיון ומערכת הבאת הראיות. התפתחותה של הרחבה זו טבעית היא, שכן כפי שכבר הזכרנו, הבאת ראיות קבילות מלאכה קשה היא ולרוב אינה אפשרית. חיוב השבועה מהווה כלי עזר נוסף בידי הדיין לבירור אמיתתה של טענת התביעה. אלא שהרחבה זו אינה נסבלת מצדדים אחרים, והיא זילותה של השבועה והחשש לשבועת שקר. חששות אלו הביאו לביטולה של השבועה במקרה שנראה לדיין שאין ממש בטענה, וכדבריו של ר' מאיר בר' יקותיאל הכהן הי"ד, תלמיד המהר"ם שנהרג על קידוש ה' עם משפחתו בפרעות ריינדפלייש, בשנת 1298 (תשובות מיימוניות, ס' ל"ז):

דעתי נוטה, וכן אני מורה ובא לענין שבועת היסת, הכל לפי ראות הדיינים. שאם לפי עיניהם נראה שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כמו שעני תובע לעשיר שהלוה לו, מה שאין ראוי להאמין..., ונראה לדיינין מתוך הענין שהוא שקר ורוצה לחייב הנתבע שבועה בחנם (שאין לעשות כך)...

ראינו אם כן שהשבועה היא כלי רב עוצמה במערך הראיות. הקריטריונים הנוקשים של דיני הראיות הקבילות הם שהביאו להרחבת מושאי השבועה, ובכך הקנו לבית הדין אפשרויות נוספות לבירור האמת ומתן הגנה על הזקוקים לכך. עם זאת, הרחבתה הקיצונית של שבועת ההיסת מדגישה גם את מגבלותיה, ואלה גרמו לצמצום שימושה במהלך הדורות – צמצום שאת חלקו סקרנו בשורות אלו.