רבי יצחק, במשכנו בשעת הלואתו
שבועות מד ע"א
"דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון...
אימור דאמר רבי יצחק - שמשכנו שלא בשעת הלואה, משכנו בשעת הלואה מי אמר?
אלא, משכנו שלא בשעת הלואתו - כולי עלמא לא פליגי דאית להו דרבי יצחק, והכא במשכנו בשעת הלואתו, ובשומר אבדה קמיפלגי...".
הסוגיה בהמשכה מקבלת איפא את ההנחה שדברי רבי יצחק אמורים רק כשמשכנו שלא בשעת הלואה. וכך הוא גם במסכת בבא מציעא דף פב ע"א.
ויש ראשונים שפסקו כך.
אולם דעת הרמב"ן והרשב"א שההבחנה בין משכנו בשעת הלואתו לבין שלא בשעת הלואתו אינה אלא אוקימתא לצורך דחיה בלבד, ואינה להלכה.
טעמם הוא שהסוגיות בפסחים דף לא ע"ב, בגיטין דף לז ע"ב ובקידושין דף ח ע"ב, עוסקות בדינו של רבי יצחק ומדובר בהן במשכנו בשעת הלואתו.
לדברי הרמב"ן והרשב"א יוצא איפא שהצעת סוגיה בדרך 'אפשר' אינה בהכרח להלכה, גם אם זו מסקנת הסוגיה.
קיים כלל בידי הגאונים שבאבעיות של הגמרא בדרך אם תמצי לומר, הלכה כאפשרות שנקטה הגמרא, למרות שהגמרא לא הביאה לכך ראיה.
לכאורה הסברה היא שכיון שנקטה הגמרא למסקנה אפשרות זו, משמע שהלכה כך.
דברי הרמב"ן והרשב"א נוגדים איפא קביעה זו.
ולדבריהם צריך לומר, או שהם חולקים על כלל זה של הגאונים.
או שלדבריהם הלכה זו של הגאונים היא הלכתא בלא טעמא.
או ששאני כאשר קיימת סוגיה אחרת שממנה ניתן להוכיח את ההלכה.
