סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 


אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

 

"והחנווני על פנקסו כיצד"
נאמנותו של פנקס ההקפות 


אל בית הדין בירושלים הגיעו שתי נשים. האחת מוכרת בחנות והשניה – אחת הלקוחות. בידיה של המוכרת צרור דפים בהם נהגה לרשום מכירות שנעשו בחנותה בהקפה, ובהם רשומים אף כל הקניות שערכה הלקוחה הנתבעת בהקפה, וכן הסכומים אותם פרעה מדי פעם, כשלסיכומו של דבר נותר עדיין חוב גדול. התובעת עצמה מיראת הדין, ביקשה מקרובה יהודי תלמיד חכם שיבוא לייצגה בפני בית הדין. ואותו תלמיד חכם טען לזכותה בפני בית הדין, שלאותם דפים בהם קרובתו רושמת את חובות לקוחותיה יש דין נאמנות של חנווני על פנקסו, ולפיכך מגיע לה אותו סכום הרשום שם כחוב. כנגדו טענה הלקוחה כי שילמה כבר את כל חובה ונותר רק סכום קטן – נמוך בהרבה מהסכום אותו היא נתבעת. ומלבד זאת הוסיפה וטענה כי אי אפשר לחייבה על סמך אותם דפים שמציגה המוכרת, שכן אלו דפים תלושים ממחברת והתובעת לא ניהלה פנקס מסודר שניתן לסמוך עליו וכנגדו ניתן לחייבה.

בראש הרכב בית הדין שנזקק לשאלה זו, ונדרש לדון בעצם מהימנותו של חנווני על פנקסו, ישב הגאון רבי אליעזר וולדנברג זצ"ל שהעלה את הדברים בקונטרס מיוחד בו רשם מאורעות שהתרחשו בין כתלי בית הדין (שו"ת "ציץ אליעזר" ז, מח קונטרס "אורחות המשפטים" פרק ו).

והסביר בעל "ציץ אליעזר", כי טעות ושגגה בפי העולם הסבורים שכל חנווני נאמן על פנקסו, שכן לא נתנו בסתם נאמנות לחנווני לטעון שכך וכך כתוב על פנקסו. שהרי אם כן נמסר הלקוח שלא תמיד יש בידיו כסף מזומן להיות כחומר ביד היוצר הוא החנווני, ונפתחת דלת בפני חנוונים רמאים שיוכלו לתבוע מלקוחותיהם כל אשר יעלה על ליבם. מביא הוא את דברי ה"נודע ביהודה" (שו"ת, מהדורה תנינא, חושן משפט סימן טו), שדבר פשוט ביותר הוא שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון, יותר מאשר מועילה טענתו עצמה של ראובן לחייב את שמעון. והיינו שהכתוב בפנקסו של ראובן יש לו כח של טענת 'ברי' כאילו טענה בעל פה, אלא שאם שמעון טוען כנגדו כי ברי לו שאינו חייב, הרי כבכל מקום - הדין עם שמעון ועל ראובן המוציא מחבירו, להביא ראיה לדבריו מלבד פנקסו.

יתירה מזו מוסיף ה"נודע ביהודה" – בזמנו היו סוחרים שכל מסחרם התנהל בהקפה, אלו ניהלו פנקס חשבונות מיוחד שנקרא היה 'הויפט בוך' (הפנקס הראשי), ואותו פנקס שדרכו היה מתנהל כל מסחרם, חשיבות ונאמנות מיוחדת היתה לו. ולכאורה היה מקום לומר כי לאשר רשום באותו פנקס יש חשיבות מיוחדת, שכן לא יבוא הסוחר להרע את אומנותו ולרשום שם רישומי שווא, ואם כן ודאי שהכתוב שם – נכון וצודק. אך אף על פי כן, כותב ה"נודע ביהודה" כי אפילו סוחר כזה אין לפנקסו נאמנות מעבר לטענתו שבעל פה.

אך אם כן אימתי אמרו בסוגייתנו שנאמן חנווני על פנקסו? – ומסביר ה"ציץ אליעזר", כי היינו באופן שהלקוח נתן לחנווני נאמנות מיוחדת לטעון ולקחת. כאותו שאומר לחנווני "תן לבני סאתים חיטין וטול כנגדן מעות", שאם מודה שאמר כן, הרי יש באמירה זו לחנווני משום מתן מהימנות מיוחדת שיוכל לתובעו ולהוציאו ממון, ורק באופן זה נאמן חנווני על פנקסו לחייב את שכנגדו לפי הרשום שם.

ומעתה, בנידון שלפנינו, הרי אין זה ממין הענין אם המוכרת ניהלה פנקס הקפות מסודר – אם לאו. שכן אף אם אכן היתה מנהלת פנקס מסודר ולא רושמת את חובות ההקפה על צרור דפים, מכל מקום כיון שהלקוחה לא נתנה לה מהימנות מיוחדת, הרי אין לפנקסה שום נאמנות מעבר לטענה שטוענת בעל פה. ומעתה יש כאן דיון רגיל של הטוען לחבירו שחייב לו כך וכך. וכיון שכאן לפנינו הודתה הלקוחה במקצת, הרי מדין תורה מוטלת עליה שבועה מדאורייתא. ברם, כבר נפסקה הלכה (שולחן ערוך חושן משפט יב, ב) שאם התחייב אדם שבועה מדאורייתא מוטל על בית הדין לבצע פשרה בין הנתבעים, ולפיכך אף באותו דיון הטילו בית הדין פשרה בין אותן נשים, והאמת והשלום אהבו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר