מתי מותר לגנוב דעת?

הרב דב קדרון

בבא מציעא נא ע"א
 

בגמרא מובאים שני מעשים שבהם קונה קנה במחיר גבוה, למרות שידע שיש אונאה במקח, וכוונתו הייתה שאחר כך יתבע את האונאה ויישאר עם החפץ במחיר הנכון, והבין מכך בעל הספר הלכות משפט (בביאורו לסימן רכז סעיף ז עמוד עח) שאין בזה איסור של גניבת דעת, מפני שהמוכר לא הפסיד כלום, ומכאן ניתן ללמוד שהוא הדין בכל מקרה של אחד שרוצה לעבור עבירה, שמותר לגנוב את דעתו, כיון שאינו מפסיד בכך כלום, ואדרבה, מרוויח שאינו עובר עבירה.

הרב יוסף פליישמן (בכתב העת עלון המשפט 47, תשע"ב, 1 – 5) כתב שמותר לגנוב את דעתו של אדם שאינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו לעשות על פי הדין.

הוא מביא בדבריו דוגמאות לכך מהגמרא, כגון: פועל שרוצה להפסיק לעבוד במצב שחייב להמשיך, מי שאינו רוצה להציל יהודי מסכנה, מי שיש לו כסף ואינו רוצה לפרנס את עצמו מכספו אלא מן הצדקה, ומי שלפי דעת הרבנים צריך לחלוץ ליבמתו והוא רוצה לייבם ולא לחלוץ. בכל המצבים הללו מותר לגנוב את דעתו של אדם כדי שיעשה את מה שצריך.

כמו כן מצינו בפוסקים שמותר לגנוב דעתו של אב שאינו דואג שבנו ילמד תורה כראוי. ויש מי שאומר שמותר אפילו לגנוב דעתו של מי שרוצה לקיים מצוה באופן של בדיעבד, כדי להכריחו שיעשה את המצווה באופן של לכתחילה, במקום שאין בכך הפסד ממון. וכן פסק בספר תורת היולדת (בהגהה בסוף פרק נט) במקרה של אבל ששומר הלכות אבילות אבל לא הלכות שבת, וחל יום שביעי של אבילותו בשבת, ובאמת מצד הדין אבילותו מסתיימת בבוקר של יום השבת (מדין מקצת היום ככולו), אך מותר לשקר ולומר לו שאבלותו מסתיימת רק בסוף השבת, כדי שעל ידי זה ימנע מחילול השבת.