אמוראים דורשים פסוקים
בבא מציעא נד ע"א - ע"ב
"אמר רמי בר חמא: הרי אמרו הקדש אינו מתחלל על הקרקע, דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו, חומשו מהו שיתחלל על הקרקע? תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין, דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש - דבר הראוי להיות קדש, חומשה מהו שישתלם שלא מן החולין? מעשר אין מתחלל על האסימון, דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך - לרבות כל דבר שיש עליו צורה. חומשו מהו שיתחלל על האסימון? אתגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבא, אמר להו: אמר קרא עליו - לרבות חומשו כמותו.
...
אמר רבא: גבי גזל כתיב וחמשתיו יסף עליו, ותנן: נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש - הרי זה מוסיף חומש על חומש עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה. גבי תרומה כתיב איש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו, ותנן: האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש; אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך, אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה - משלם חומשה וחומשא דחומשא. ואילו גבי מעשר לא מכתב כתיב ולא מיתנא תנא, ולא איבעויי איבעיא לן. גבי הקדש כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך, ותנן: הפודה את הקדשו מוסיף חומש. חומשא - תנן, חומשא דחומשא - לא תנן. מאי? גבי תרומה כתיב ויסף, גבי קדש נמי הא כתיב ויסף, או דלמא: גבי תרומה כתיב ויסף, אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה על חמשיתו - הוה ליה חמישיתיו. גבי הקדש כתיב ויסף חמישית, אף על גב דכי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה על חמישית - סוף סוף הוה ליה חמשיתו. ... מאי הוה עלה? - אמר רב טביומי משמיה דאביי: אמר קרא ויסף חמישית כסף ערכך - מקיש חומשו לכסף ערכו, מה כסף ערכו מוסיף חומש, אף כסף חומשו נמי מוסיף חומש".
יש סוברים שאת כל הדינים וההלכות קיבלו התנאים והאמוראים מרבותיהם, ומעצמם הם דרשו רק באיזה אופן נדרשים בתורה אותם הדינים. כך דעת הרב יצחק אייזיק הלוי מחבר ספר דורות הראשונים.
אך הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה כתב שיש בדיני התורה בענין זה חלקים שונים.
וכן כתב בהלכות ממרים (פרק א, ב) בענין איסור המראת דברי החכמים, וכך לשונו:
"כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכו'
אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה.
ואחד דברים שֶלְּמָדוּם מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא.
ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזרות והתקנות והמנהגות".
לדברי הרמב"ם גם הדין עצמו יכול להתחדש בידי חכמים על פי כללי המידות.
וכך כתב הרמב"ם גם בהקדמתו למשנה תורה:
"וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן. ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא".
באיבעיית רמי בר חמא הדין לא היה ידוע, ורבא חידש את הדין מתוך הדרשה שחידש, וכדברי הרמב"ם. אפשר אמנם לדחוק ולומר שרבא קיבל דרשה זו מאחד מרבותיו, אך אם כן קשה שהיה לו להודיע זאת ולומר כמקובל: הכי אמר רבי פלוני, וכו', שהרי מצוה לומר דבר בשם אומרו.
בעמוד ב' באיבעיא של רבא עצמו הראיה ברורה יותר. רבא לא קיבל את הדין מרבותיו, והוא לא ידע להכריע רק משום שהתלבט בין שתי אפשרויות שהיו לפניו מהי הדרשה הנכונה, מכך עולה שאם היתה בפניו רק אפשרות אחת, היה דורש את הדין מעצמו, וכדברי הרמב"ם.
ועוד, שגם במעשר וגם בהקדש לא היתה ביד רבא ראיה כלשהי ממשנה או ברייתא לדין. ורק מכח הפסוק הוא הכריע שבמעשר אין דין חומש כדין קרן, ורק בגלל הסתירה בפסוק הוא הסתפק בדין הקדש.
