מקום ראשון לקב"ה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא מציעא עא ע"א
ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין.
"אני מאמין, אבל...". משפט שניתן לשמוע לפעמים מאנשים שייתכן והם אפילו שומרים מצוות, ואולי אף קלה כבחמורה, ולמרות זאת האמונה שלהם איננה בשלמות. המצוות, לימוד התורה והמעשים הנוספים, כל אלו מושלמים, ואילו האמונה? האמונה מגיעה בסוף, אחרי כל אלו, וגם אז, יש בה טעם לפגם.
על האופן הנכון שבו אדם צריך להנהיג את עצמו, מדבר רבי אברהם יהושע השל, ה'אוהב ישראל' מאפטא (תורת אמת, כי תשא ד"ה "בפסוק וישב משה"), שעוסק בראשוניות שצריכה ללוות את עבודת ה' שלנו.
הוא מציין כמה וכמה דברים שאנחנו נדרשים לתת מהמקום הקרוב והראשוני שיש אצלנו, כמו לדוגמה הביכורים, החלה, התרומות, הבכור, וגם צדקה, כפי שמופיע בסוגיה שלנו - שיש לתת דווקא למי שנמצאים לידך קודם, "ענייך", לפני שנותנים הלאה למקומות אחרים.
הסיבה לזה, כך מסביר האוהב ישראל, היא משום שלכל הדברים הללו יש מכנה משותף.
הולדת ילדים יש בה אלמנט של אמונה. צריכים להאמין שהילדים יגיעו לעולם ויהיה להם טוב. צריכים להאמין שהם יצליחו לשרוד את קשיי העולם. מי שלא מאמין לא מוליד ילדים, וייתכן שאפילו לא מתחתן, ואכן ישנן תנועות כאלו בעולם.
כך גם העיסוק בחקלאות. חייבים "להאמין בחי העולמים" ולזרוע. מי שלא מאמין שהזרע שהוא שם באדמה יצמיח פרי יום אחד, ומי שמפקפק אם ירד גשם, או שמפקפק אם לא יגיעו נזקי טבע, לעולם לא יזרע. חקלאות מצריכה בטחון ואמונה שלימה.
כך גם הצדקה. מי שלא מאמין שהקב"ה מנהל את העולם, והוא דואג מביצי כינים ועד קרני ראמים שיהיה לכולם לאכול, שומר את כספו קרוב קרוב אליו, ולא מסוגל להעניק לשני ולתת לו. מי שלא מאמין לא נותן צדקה.
לכן, כאשר רואים כי ביחס לכל הפעולות הללו צוינה הראשיתיות שצריכה ללוות אותן, מבינים שיש כאן מסר שמסתתר, והוא שהאמונה והבטחון בחי העולמים איננה דבר שמגיע כתבלין לחיי התורה והמצוות, אלא זה הדבר הראשון, הבסיס שצריך להיות כאשר יהודי מבקש לשמור תורה ומצוות.
קיום תורה ומצוות ללא אמונה חזקה ומוחלטת בעובדה שהקב"ה מנהל את העולם בצורה בלעדית, איננו חסר משהו, אלא חסר את הבסיס היסוד, חסר את הראשוניות.
את המסר הזה אנחנו צריכים להפנים ולעמול להחדיר בעצמנו, מכיוון שהוא מנוגד לכל מה שהטבע האנושי מבקש, והוא לשלוט על המצב. אבל במקום לשלוט על המצב, עלינו לעשות דבר אחד – לתת את הבכורה לרבונו של עולם.
