גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תיג מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף ל ע"ב

"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"

בענין החובה להתנהג לפנים משורת הדין למדנו בברייתא (ל, ב): "תני רב יוסף, 'והודעת להם' (שמות יח, כא) זה בית חייהם, 'את הדרך' זו גמילות חסדים, 'ילכו' זה ביקור חולים, 'בה' זו קבורה, 'ואת המעשה', זה הדין, 'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין", ואמרו בגמרא: "'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", וביארו בגמרא הכונה בדברי רבי יוחנן: "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", ונתקשו בתוספות (ד"ה לא חרבה) מדברי הגמרא במס' יומא (ט:): "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמ"ח מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם", ואילו כאן מבואר ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" – "ולא עבדו לפנים משורת הדין", ועל כך כתבו: "ויש לומר דהא והא גרמא".

ומצינו ביאורים שונים כיצד שני דברים אלו, שנאת חנם והעמדת הדין על דין תורה, משולבים יחד, ובכך תתורץ יפה קושיית התוס', וזו לשון ה'תורת חיים' בסוגייתנו: "'אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה' לאו אדיינין קאי, דאין כח ביד הדיינין לכוף לבעל דין לפשר עצמו וליכנס לפנים משורת הדין, אלא אבעלי דינין קאי, שהיו נושאין ומקפידין זה על זה, ולא רצו שום אחד לוותר על חבירו לפנים משורת הדין. והשתא ניחא הא דקאמר 'אלא אימא על שהעמידו דיניהם' וכו', ולא קאמר דהכי קאמר 'על שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין', משום דעל שדנו בה דין תורה הוה משמע דאדיינין קאי, וכן משמע ממה שכתב בשו"ע טור חו"מ סי' י"ב שאין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי, אלמא דהא דקאמר הכא 'שהעמידו דיניהן על דין תורה' כו', אבעלי דינין קאי, ולא אדיינין, ולפי זה אפשר לומר, דהא דאמר ביומא ד'לא חרבה אלא מפני שנאת חנם' חד מילתא הוא, דמחמת שנאה העמידו דבריהם על דין תורה דוקא, ולא רצו לוותר כלום" ולנהוג לפני משורת הדין. וכעין זה כתב ה'פני יהושע' על דברי התוס': "דשנאת חנם היינו מחמת שלא עשו לפנים משורת הדין לעבור על מידותיהם, ואם כן תרווייהו חדא מלתא היא".

ה'חתם סופר' בחידושיו עמ"ס גיטין (נה:) במעשה דקמצא ובר קמצא, מביא בזה תירוץ מחודד ששמע מפי "הרב הגדול מו"ה יעקב וירמיז זצ"ל שהיה ראב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פפד"מ" (ראה חת"ס עה"ת, בראשית, במבוא של הגרי"נ שטרן זצ"ל), ונביא תחילה דברי הגמרא: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא, אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא, קום פוק וכו', נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה, אמר, הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא" וכו', כי "באמת צריך להבין מאי טעמא שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא".

ואמר הגאון הנ"ל, על פי דברי הגמרא במס' פסחים (קיג:) ש"הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי", הוא אחד משלשה דברים שהקב"ה שונאם, והגם שאסור לו להעיד בו, איתא בגמרא (שם) ש"מצוה לשנאתו", ומבואר בתוס' (שם ד"ה שראה בו) שבכל זאת חובה על האדם לכוף את יצרו שלא לשנאותו, ובלשונם: "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז, יט) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר", והיינו, שכפיית היצר היא שלא להראות השנאה בפרהסיא, בכדי שלא יבואו לידי שנאה גמורה.

והעלה הגאון הנז', שדבר זה שברואה דבר עבירה בחבירו יחידי שמצוה לשנאותו ואסור להראות השנאה בפרהסיא - זהו הנהגה של 'לפנים משורת הדין', "והנה בשעת כשלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם, וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה", וחכמי ישראל שבאותו דור, כשראו שנאת חנם שהיתה על בר קמצא, דנו את הדבר לזכות, כי מסתמא ראה בו בבר קמצא דבר ערוה שמצוה לשנאותו, ואסור לו לגלות לנו, כי אסור להעיד יחידי כשראה דבר ערוה בחבירו, ועל כן שתקו ולא מיחו, אמנם, אם היו מתנהגים לפנים משורת הדין, היו מוחין בו מטעם לפנים משורת הדין, שלא יראה את שנאתו בפרהסיא, ואז לא היה מוציא את בר קמצא לחוץ, ולא היה מתגלגל הענין שהלך להגיד קורצא בי מלכא, ולא היה נחרב הבית, ונמצא, שבצירוף שני הדברים יחד, שנאת חנם של ההדיוטים, והעמדת דיניהם של חכמי ישראל על דין תורה, נסתבב חורבן הבית, והא והא גרמו, וחותם ה'חתם סופר' ביאור זה: "ושפתים יושק" (ע"ע חידושי חת"ס גיטין לא: ופסחים שם; תורת משה פר' משפטים בפסוק כי תראה חמור שונאך).

בספר 'עין אליהו' על ה'עין יעקב' כתב בזה: "דהנה הכלל הוא, אשר פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו, וכפי שינהג האדם עם אחרים כן יתנהג ה' עמו, אם הוא יתנהג עם אחרים הכל על פי דין גם ה' יתנהג עמו עפ"י דין, ואם יתנהג עם אחרים בצדקה דהוא לפנים משורת הדין גם ה' יתנהג עמו לפנים משורת הדין... ובזה יתורץ היטב קושיית התוס', באמת היתה ביניהם שנאת חנם, וזה עון גדול - שמחמת זה ראוי הבית ליחרב, אמנם, אם הם התנהגו לפנים משורת הדין, אז גם ה' התנהג עמהם לפנים משורת הדין, ומחל להם על עון שנאת חנם, אך הם העמידו דבריהם על דין תורה, ולכן גם ה' נהג עמהם בדין תורה, ועל פי דין ראוי היה הבית שיחרב בשביל שנאת חנם, והעיקר החורבן היה מחמת שנאת חנם, ומה שלא מחל להם העון הזה הוא בשביל שהעמידו דבריהם על דברי תורה" (ראה עוד 'תולדות יעקב יוסף' פר' שופטים; 'צפנת פענח' פר' יתרו).