לפעמים אמירה מיותרת אינה מזיקה / רפי זברגר

בבא בתרא ע ע"א

הקדמה

בין הדברים אשר נקנים עם מכירת השדה, למדנו במשנה בדף ס''ח:
ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה - עץ צעיר כמו חרוב שעדיין לא הורכב עם עץ אחר, או עץ שקמה צעירה הנקראת בלשון המשנה ''בתולת השקמה'', שניהם מהווים חלק מן השדה ונמכרים עמה.
בסוף המשנה למדנו על דברים אשר אינם נקנים עם השדה ובין היתר את הדינים הבאים:
.. ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה - חרוב אשר הורכב עם עץ אחר וכן שקמה ''זקנה'' יש להם שם בפני עצמם ואינם בטלים לגבי השדה ולכן אינם נמכרים עמו.
 

הנושא

מביאה הגמרא מספר שאלות לגבי דינים אלו של המשנה:
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: חוץ מחרוב פלוני, חוץ מסדן פלוני, מהו?
למדנו בסיפא של המשנה כי חרוב מורכב וסדן השקמה אינם נמכרים עם השדה אפילו שיש בשדה הרבה חרובים מורכבים או הרבה עצי סדן השקמה. שואל רב אחא: מה הדין אם המוכר הוסיף בהסכם המכירה במפורש כי עץ חרוב מורכב פלוני או עץ סדן השקמה פלוני אינו נמכר עם השדה. הגמרא מיד מסבירה את צדדי הבעיה:
אותו חרוב הוא דלא קני, הא שאר חרובים קני, או דלמא שאר חרובין נמי לא קני?
האם נדייק בלשון המוכר ונסביר את כוונת דבריו כי אותו העץ אינו מכור אבל שאר העצים החרובים המורכבים (או עצי סדן השקמה) מכורים, או שמא לא נדייק בלשונו, וגם שאר העצים החרובים אינם מכורים, כמו הדין אילו לא היה מוסיף את המשפט שאמר.
לכאורה הצד השני של הבעיה קשה, אם נאמר שאמנם כל עצי החרוב ועצי השקמה ''הזקנים'' מכורים, מדוע באמת הוסיף המוכר את המשפט הנ''ל? על שאלה זו עונה הרשב''ם ומסביר את כוונת המוכר:
... אלא אי איכא מילתא לטפויי בהאי חוץ כגון דרך - מטפינן ליה, כדאמר במתניתין: ומודי רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. והאי חוץ מחרוב פלוני דקאמר - לשייר דרך להאי דקל נתכוין ולא למעט השאר.
מסביר הרשב''ם לשיטת רבי עקיבא (הסובר כי כשהמוכר שייר לו חלק בקרקע לא השאיר לו דרך להגיע לאותו חלק) המוכר התכוון בתוספת משפט זה להשאיר לו את הדרך על מנת להגיע לאותו העץ ששייר, אבל באמת כאמור לא מכר גם את שאר העצים ''הזקנים''. ומוסיף הרשב''ם להסביר את המוכר גם לשיטת חכמים (הסוברים כי בכל מקרה ששייר המוכר חלק בקרקע שייר לו גם את הדרך לאותו החלק):
ואפילו לרבנן נמי איכא למימר, לפיכך אמר חוץ מחרוב פלוני - דבההוא חרוב היה חפץ יותר ולא היה רוצה שיתבענו לוקח לדין, ולחרוב זה איכוין לשופרא דשטרא. אבל על שאר חרובין לא חשיש לכתוב שופרא דשטרא, דמכל מקום בוטח הוא במאי דקיימא לן: שאין חרוב המורכב נמכר בכלל שדה.
הרשב''ם מסביר כי למוכר היה כנראה ''קשר מיוחד'' לאותו העץ, והתכוון בתוספת משפט זה, שהקונה לא יתבע אותו על עץ זה, וזה היה ''לשופרא דשטרא" – ''ליפות'' את השטר, בכך שכביכול מכריז בקול רם על רצונו העז דווקא באותו עץ חרוב. אך במקביל, המוכר היה גם בטוח באי מכירת העצים האחרים, על סמך הדין של משנתנו כי חרוב המורכב אינו נמכר עם השדה.
אמר ליה: לא קנה.
פוסק רב ששת כמו הצד השני של הבעיה, כי אמנם לא קנה גם את שאר עצי חרוב המורכבים.
איתיביה: חוץ מחרוב פלוני, חוץ מסדן פלוני - לא קנה; מאי לאו אותו חרוב הוא דלא קנה, הא שאר חרובין קנה!
ממשיך רב אחא להקשות על פסיקת רב ששת מברייתא, שם נפסק כי אם המוכר אמר לקונה שהוא מוכר לו שדה זו חוץ מחרוב (מורכב) פלוני – לא קנה את החרוב הנ''ל. דייק רב ששת בברייתא ונאמר כי לא מכר עץ זה שהזכירו, אך מכר את שאר עצי החרוב המורכבים (כמו הצד הראשון של הבעיה הקודמת).
אמר ליה לא, אפילו שאר חרובין נמי לא קנה.
גם כאן ענה רב ששת אוהו תשובה. ייתור הלשון של המוכר אינה ''מזיקה'' לו, והוא לא מכר אף עץ חרוב מורכב.
מוכיח זאת רב ששת מסברה:
תדע, דאילו אמר ליה: שדי מכורה לך חוץ משדה פלונית - ההיא הוא דלא קני, הא אחרנייתא קני? אלא לא קנה, הכי נמי לא קנה.
כשאדם מוכר לחברו שדה אחת ומוסיף ואומר לו בעת המכירה ''חוץ משדה פלונית'', ודאי התוספת הזאת אינה גורעת ואינה קובעת כי מכר לו את כל השדות חוץ מאותה שדה שהזכיר אותה, כפי שמסביר זאת הרשב''ם:
כלומר, אלא פשיטא לן דלא קני הלוקח שאר שדות. דהא המוכר שדה אחת לא מכר כל שדותיו בכלל ובשביל שאמר שטות זה חוץ משדה פלוני אין לנו לומר שמכר מה שלא רצה למכור דשדה אחת נתכוין למכור ולא שתי שדות
הרשב''ם קורא לתוספת זו של המוכר ''שטות''. שהרי ברור שמכר רק את שדה אחת, עליה דיברו בקנייה, והתוספת המיותרת (והשטותית) הזאת אינה גורעת ממכירה, ואינה מקנה לקונה את כל שדותיו חוץ מזו שהזכיר.
מכאן ניתן להסיק גם למקרה שלנו, כהמשך פירוש הרשב''ם:
הכי נמי המוכר את השדה לא מכר חרוב וסדן, דחשיבי שדה בפני עצמן. והלכך בשביל ששייר אחת מהן בלא צורך אין לנו לומר שמכר השאר.
גם אצלנו לא מכר את שאר העצים, ותוספת הדברים שאמר המוכר אינם גורעים ומוסיפים עצים נוספים למכירה. זאת, כפי שהסברנו לעיל לפי שתי הדעות של רבי עקיבא וחכמים.
 

מהו המסר?

הזכרנו בעבר כי אמירות של אדם יכולות להזיק לו, ביחס למצב אילו לא היה אומרם. מסר מעין זה בא לידי ביטוי במאמר ''אמירה מקלקלת'' (תענית ג') ועוד.
במאמר זה למדנו להיפך, כי ישנם מקרים בהם אמירה מיותרת אינה מזיקה או מקלקלת. מקרים אלו מאופיינים בכך שיש אפשרות להסביר את אותה אמירה (שיטת רבי עקיבא או חכמים), או שהיא כל כך ''שטותית''' שאנו כביכול ''מתעלמים'' ממנה, וכאילו לא נאמרה כלל וכלל.
אבחנה בין המצבים השונים דורשת לימוד ובחינה, אך בגדול אפשר לומר כי הרבה יותר מצבים נכונים לאפשרות הראשונה, ולכן כדאי ליישם ברוב המקרים את המשפט ''סייג לחכמה שתיקה'' (אבות ג', י''ג).


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, אבי מורי שמואל ב''ר יוסף וחמי משה בן ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]